אז. תקעו אותי בבסיס ליד באר שבע. כמה נפלא.
השבוע הזה היה שבוע קשה. אני בוכה מכל שטות. אנשים עוד יחשבו שאני בכיינית. טוב, אני בכיינית!
סתם קקה הצבא הזה.
איך אני מעודדת את עצמי? בזה שאני אומרת שזה רק שנתיים וזה למדינה וזה לא בשביל שאני אהנה אלא זו ברירת מחדל וזהו. כע.
יאלללללללההה יהיה בסדר:)
הכרתי מלא אנשים חדשים!
כמו ברק הזה מהמעבר שאני בטח לא אזכור אותו עוד חודשיים אבל הוא היה חמוד וסטלן ומצחיק כזה, והוא היה החייל הראשון שהיה חמוד ושדיברתי איתו^^
והיה גם את דניאל המפקד ההזוי שלי לשעבר חחחח שפעם הוא ממש נחמד וקורץ לי ופעם אחרת הוא שומר על דיסטנס מטורף. איזה חמוד הוא יא♥
והיה את זה שתמיד כשאני יוצאת מהבסיס הוא אומר לי ביי ספיר ומתלהב שהוא זוכר את השם שליP: גם הוא חמוד מאוד^^ דאג לי ושאל מה אמרו וזה<: ועד שהוא אמר לי את השם שלו- גל.
והיה את דיןןןן שאותו, לשם שינוי, הוספתי לפייסבוק. הוא חמוד כזה ומצחיק והוא אדיש אבל בצורה נחמדה שהוא כזה אדיש- לא אדיש. והוא גם קורץ חחחח, הורגים אותי אלה שקורצים, זה כזה מוזר. ויש לו קול כמו של יובל מנדלסון. ששמתי לב לזה רק היום. קיצר הוא חיכה איתנו במעבר הזה איזה יומיים וכל הזמן נפגשנו במקומות לא צפויים:) איייי חמוד<:
אהההה והיה את זה שפגשתי איזה חמש דקות והוא הסתכל עליי במשך דקה כשהלכתי כאילו מממש קרוב תוך כדי הליכהXD ולא הכרתי אותו וזה. ואז הוא פתאום התחיל לדבר איתי ועם חברות שלי ושאל כל מיני דברים. והוא היה חתיךx-x למה אני לא זורמת למה?!
אוי, לכולם יש מקום בלביייייייי♥♥♥♥♥
אני כזאת אחת שנדלקת בקלות, בחיי. כולם חמודים!
אוף. וכבר יש לי חרדות נטישה. עזבתי את כולם. גם את המפקד שהיה לי בטירונות. אחח איך אני מתגעגעת אליו, ל-שון הזה...♥(דמיינו שהוא שבור)
כואב לי לעזוב כל פעם מקום חדש. עד שאני מתרגלת. ועד שאני מוצאת את המקום שלי שם. ועד שאני מבינה את הפואנטה ואת הכללים ואיך למצוא את עצמי בצורה בסיסית(וזה נורא קשה לי כי אני חסרת חוש כיוון בטירוף)... תמיד אני עוזבת, ותמיד אותם אנשים שהייתי איתם עוזבים לפניי. כאילו זה הייעוד שלי, להשאר לבד...
קשה לי. באמת קשה. זה נשמע דפוק, אבל זה קשה לי כל הקטע הזה. אולי כי הכל פתאום חדש...
אני אוהבת אנשים נחמדים. אני מאוד מקווה שיהיו אנשים ממש נחמדים איפה שאני אהיה. שאני אוכל להתחבר איתם ולבכות איתם ולצחוק איתם ולחבק אותם^^
לעולם לא אשכח את טליה ואת פז שליוו אותי לאורך כל תקופת היחידת מעבר הזאת. אני כל כך אוהבת אותן. איך אפשר לאהוב כל כך הרבה אנשים שפגשת רק לפני שבועיים? איך אפשר להקשר בצורה כזאת? אוף...
אני לא אשכח את סיום הטירונות. לא היה 'ביי' רשמי מהמפקדים. ולא היה 'ביי' רשמי מהכיתה ומהמחלקה ומהפלוגה ומהבסיס. ופתאום נעקרו מחיי מלא אנשים שהייתי רגילה לראות יום יום ולקטר איתם ולצחוק איתם ולבכות איתם ולדבר איתם. זה בחיים לא קרא לי, תמיד היה לי סוג של פרידה כזאת. וכשהנציגים של היחידות באו ביום של סיום הטירונות, אז בסוף של הדבר הזה, הסתכלתי מסביבי, וראיתי שהרבה פשוט נסעו משם, בלי לומר שלום. ומי יודע אם אראה אותם יותר. וזה כאב לי. פתאום הבנתי שזה נגמר. שזהו. ולא היתה לי הכנה מוקדמת, שום התרעה. והמקום התרוקן לחלוטין, ואנחנו נשארנו רק זיכרון מעל המקום הזה.
גם המפקדים לא אמרו ביי. אני זוכרת... היינו בשלשות, כולן עם המזוודות, הולכות לעבר היציאה, ומרחוק המפקדים חוזרים לתוך המשרדים שלהם, בלי פרידה, בלי בהצלחה קטן, בלי תחושה של פרידה. הסתכלתי על שון מרחוק, ואמרתי לעצמי, ספיר, את לא הולכת לראות אותו יותר. והמוח פשוט סירב לקלוט, כי לא היה שום תחושה פיזית של פרידה. הדמעות סירבו לרדת. רק דמעה אחת ירדה. ואז, בתחנת רכבת, כשהייתי לבד, פתאום הבנתי שלמקום שעזבתי הרגע אני לא אחזור יותר.
אז כתבתי. כתבתי במחברת שעכשיו רשומים בה כל הדברים שלמדנו בטירונות (זה נראה כל כך רחוק וזה היה רק לפני שבועיים. קשה להאמין. בדיוק שבועיים.). רשמתי מכתב פרידה, שלפחות יהיה איזשהו סימן:
"הגיגי תחנת רכבת ריקה...
עצוב לי. עצוב לי מאוד. הלב שלי כואב, העיניים שלי כמעט ודומעות. חנק בגרון והרגשה כללית של געגוע.
עוד לא עברו 3 שעות ואני כבר רוצה לחזור.
התרגלתי. אהבתי כל רגע טוב ורע שם.
אהבתי אותו. כי זו היתה אהבה בלתי אפשרית שוב או ש'אנלא יודעת מה'.
הלוואי ויכולתי לקבל כל מה שאני רוצה. חבל לי שנגמר. אפילו שציפיתי כה רבות לרגע הזה.
לא רוצה לחשוב על מה שיקרה לי בהמשך... רוצה לחשוב על מה שהיה. ונגמר.
אין לי דמעות של שמחה אף פעם... רק דמעות של עצב. עצוב לי שנפרדנו כך. אני, אתה, הבסיס, האוהל, מיטת הקפיצים, השירותים, המקלחות, המפקדת הבלונדינית החמודה והמצחיקה. המפקדה השחורה היפה שהפה שלה תמיד מכוון למצב חיוך, ואפילו המפקדת הרשעית שצעקה כל הזמן עם המבט הרע שלה. המפקדת שהיתה לי בהתחלה, שלימדה אותי להגיד "לקבלת המפקדת הכוח ימתח להקשב. 2, 3-...". למ"מ היפה והחכמה עם ההילה שהיתה לה מסביב כל פעם שנכנסה לחדר. ולשיעורים המשעממים והמרדימים. לתחושה שאסור להרדם ובא לי כל כך להרדם. ולבנות ההזויות. לכולם ולהכל אני אתגעגע. בעצם, כבר מתגעגעת. רגילה לצאת מהאוהל ולראות שכולם שם. כולם שם.
קשה לי. הלוואי ואראה את כולם שוב.
דמעות עומדות לי בגרון."
סליחה על החפירה.
שיהיו לכם שנתיים טובות:)
NO MAS GOODBYE!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
