בואו נגיד, שעד היום חייתי בבועה.
אתם יודעים, בועה קטנה, חמימה כזאת, שאני מחליטה מה לעשות ואיך לעשות ולמה לעשות.
עד שהגעתי לצבא.
קשה לתאר מה עובר עליי בתקופה הזאת... הכל נוחת עליי בבום כל הזמן. קשה לי לעכל כל דבר, קשה לי לקבל. אנשים לא מבינים אותי.. עד היום לא חשבתי שאני כל כך במיעוט. חשבתי שיש עוד אנשים כמוני בעולם. אבל... יכול להיות שטעיתי?
בית ספר... בית ספר זה כל כך לא כמו צבא.
בבית ספר יש אפשרויות בחירה. בצבא לא היתה לי הזדמנות בחירה אפילו פעם אחת. הכל נכפה עליי. וגם אם זה כן נראה כאילו יש לי אופציות, זה בעצם כפייה בעקיפין.
קשה לי. באמת שקשה לי. אני מנסה להתגבר, להתבגר, לשנות אצלי דברים, להיות יותר אחראית, להקשיב יותר, לא לברוח מדברים... אבל לא נראה כאילו מישהו מעריך את זה. כאילו כולם חושבים שזה צריך להיות מובן מאליו שאני אתנהג בדרך מסויימת. אבל אני כל כך מתאמצת, אני כל כך מכריחה את עצמי לעשות דברים שמעולם לא עשיתי.
תמיד ברחתי מדברים. מכל דבר שהיה לי קצת קשה. זה נוגע להכל: אנשים, מבחנים, שיחות, דברים שלא היה בא לי עליהם באותו רגע.
אבל בצבא... במיוחד בבסיס הסגור זה מתבטא הכי הרבה... אני לא יכולה לברוח מכלום.
אני חייבת לשבת 8 שעות ביום ולעשות משהו שאני לא רוצה לעשות.
ואני חייבת לדעת דברים גם אם אין לי ראש אליהם.
ואני חייבת לשאול,
ואני חייבת לענות,
ואני חייבת לדבר,
ואני חייבת לשבת עם אנשים שאני לא אוהבת,
ואני חייבת לדבר עם אנשים שאני לא אוהבת,
ואני חייבת להגדיל ראש,
ואני חייבת להיות אחראית,
ואני חייבת לזכור כל דבר,
ואני חייבת לישון עם אנשים שאני מתעבת באותו החדר,
ואני חייבת לשתוק כשצריך,
ואני חייבת לענות כמו שמצפים ממני לענות,
ואני חייבת להבין כל דבר, ואם אני לא מבינה אז זה ממש לא בסדר ומתעצבנים עליי,
ואני חייבת להתחבר אל אנשים שאני לא רוצה להתחבר אליהם רק כדי לא לשבת לבד כל הזמן,
ואני חייבת לעשות את כל מה שמצפים ממני כל הזמן וזה נמאס לי. וזה קשה לי מאוד!
בתור אחת שהייתה עושה מה שבא לה, כשהיו ימים שלא היה לי חשק לקום לבצפר, לא הייתי קמה. כנ"ל למבחנים, לא הייתי עושה אם לא הייתי מוכנה, אם לא היה לי ראש לזה. אם הייתי רוצה ללכת לנקות את הראש ולשכוח מהכל והכל על הזין שלי, הייתי הולכת וקמה. ופה אני פשוט לא יכולה. לא יכולה.
אני מתוסכלת. ממש מתוסכלת. כל כך מתוסכלת שאין לכם מושג. מי יכול להבין אותי? למי אני יכולה לספר? שלא יחשבו חס וחלילה שאני פסימית ושאני כל היום מתמרמרת. אני אפילו חייבת להעמיד פנים שאני שמחה וששום דבר לא מפריע לי כדי שלאנשים לא יימאס ממני מהר מדי...
חייבת למצוא פתרון. הנה, אני עוברת חדר בעזרת השם ביום ראשון, ויהיה קצת יותר טוב בלי האנרגיות השליליות מסביב, ויהיה לי בטח איזו פינה קטנה וחמימה שהיא רק שלי בחדר ולא חדר של 8 בנות כלבות שאכפת להן רק מעצמן ומרכלות על כולן כמו איזו חבורה של @%$%#
אבל, עדיין, התפקיד הזה דורש ממני את כל מה שאני לא. ואח"כ כועסים עליי. לא מבינים אותי. לא מקשיבים לי כשאני מנסה להסביר. לוקחים אותי כמובן מאליו, כמקרה אבוד. אבל למה הם לא מבינים?! האם כל האנשים נשארו אטומים בעולם הזה? האם בשביל להיות חביבה בחברה מסויימת אני חייבת להתנהג תמיד כמו שכולם מתנהגים? אסור לי לשבת בפרצוף חסר הבעה כשכולם מסביבי עושים את אותו פרצוף שלא בא לי לעשות אותו באותו רגע?
למה הכל חייב להיות קשה כל כך? למה עד עכשיו לא ניפצתי את הבועה שהייתי בה, ורק עכשיו כשאני חייבת לנפץ אותה זה קשה לי כל כך?
והכעסים של כולם. והאי הבנה של כולם. והאי התחשבות. והאגואיסטיות. והסנוביזם של כולם... אלה דברים שפוגעים בי קשה, כי עד היום הייתי מתרחקת ממקרים כאלה ועכשיו אני חייבת להתמודד עם הכל ועם כולם ועם המצבי רוח של כולם. ואני לא יכולה לנתק להם בפרצוף כי זה לא טלפון, זה חיים אמיתיים, פנים מול פנים. אי אפשר להתעלם. אי אפשר לשכוח. חייבים להתמודד. עם החסרונות. ועם הפחדים...
התמודדות. זו המילה הקשה ביותר בעולם.
עוד מילים לתאר את ההרגשה שלי? כבר אין לי. אבל בשביל להבין צריך לחוות. הלוואי והייתי יכולה לגרום לאנשים לחוות את מה שאני חווה בשביל שיבינו.
הלוואי ויכולתם להבין.
סאפ. [בתקווה שהתקופה הזאת תגמר כבר. אין לי כבר כוח. אבל אסור לי לוותר לעצמי. אסור.]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
