עוצמה

זה הכול בגדר חלום

משום מה זה תמיד היה

תמיד כשהייתי יושבת בכיתה הייתי מדמיינת שאיזה סלבריטי או מישהו ממש חתיך מבקש שאני אצא וכולם מסביב מתלחששים מקנאה.

תמיד דמיינתי את עצמי בשמלה הכי יפה בנשף סיום שלי,  כשכול העיניים נישאות אליי. כול תשומת הלב מופנת אליי ואני, לשם שינוי במרכז העניינים.

דמיינתי את עצמי עולה על הבמה ומקבלת את תעודת הבגרות שלי, וכולם קוראים בשם שלי מהקהל.כמו שתמיד רציתי שיקרה.

דמיינתי את עצמי יוצאת עם כולם בימי שישי או הולכת לשופינג מטורף וכול בגד שאני בוחרת מתאים לי.

דמיינתי את עצמי מוצאת אדם שקרוב אליי מספיק בשביל לאהוב, אדם שאוהב אותי.

או מתנשקת לפני גיל 18.

אני מרגישה כל כך פתטית.

הינה אני, שנייה לפני סיום, ללא ילדות, ללא חברים, שמנה (דובה יותר נכון)

ללא תעודת בגרות.

כל מה שאני זוכרת מעצמי זה בכי כאב מכות סבל הסתגרויות בדידות.

וכול פעם שהיה מישהו שקרוב אליי נטש אותי.

אני מדברת על חברות…

המשפחה שלי … טוב רק נגיד שאף פעם לא הייתי חלק ממנה.

וקשה לי לתקשר עם בנים… גדלתי בלי אבא…. אני חושבת שזאת סיבה מספיק טובה ללמה יש לי "פוביה" מבנים.

והינה אני בת 18. האדם הכי מאפן עליי אדמות.

אני אף פעם לא מתלוננת אבל כבר אין לי כוח להעמיד פנים.

 וכל השאיפות שלי....

הם תמיד שם.

בתור חלום...