| 9/2007
אורגיה אחת גדולה.
פתיחת שנת הלימודים נפתחת ע"י גזירת הסרט האדום של מנהל בית ספרנו, טקס לכבוד תלמידי כיתות ז' החדשים
ובנות רוקדות, שזה בערך הקטע היחידי שבו באמת יש שקט בטקס וכולם קשובים.
אין טקס ולו אחד, שלא ידאגו לשים בו לכל הפחות שתי רקדניות עם טייטץ, סטרפלס או לחילופין בגד גוף ותנועות גפיים
מוזרות שחיבורן יחדיו יוצר את המושג "ריקוד".
בטקס, ישבנו, אנחנו הבוגרים, שכבת י"א על הריצפה. אבל בואו נסתכל על חצי הכוס המלאה בהחלט, לפחות הפעם
זה היה בחלק המוצל של המגרש. חטיבות הביניים נדפקו בשמש. מגיע לכם זונות!
כל אחד עסוק במשהו אחר, האחד מקשקש עם אבנים על ריצפת המגרש, זה מסתכל על שיער הגב של השני, פותח
ריצ'רצ'ים, גונב סיכות שמעטרות את התיק, או תקוע בתחת של האחר.
קשקושים רבים נשמעים בהתכנסות התלמידים וגם בעת נאומו של המנהל.
פתאום מוזיקה נשמעת וגוצית קטנטנה מופיעה ורוקדת כאילו רק עכשיו סיימה את פעולותיה בלהקת בת שבע.
שזה אגב, הקטע שאני הכי מחכה לו כל טקס.
הקטע שבו מתאפשר לי באמת ובתמים לצחוק על "פשלה" של אדם שבעיקרון, הוא הכניס עצמו לזה מלכתחילה.
רגל מונפת, פלייה, תנועות אגן וחזה, הרמת ידיים. הופס.
מה זה?
היא שכחה לגלח? בית השחי של הגוצית חשוף וכעת, גוש שחרחר של נקודות מבצבצות משם.
אפשר אפילו לחבר קו בין כל נקודה לנקודה. מעניין מה יצא בסוף.
אני אף פעם לא אבין, אין לך כוח לגלח אבל כן יש לך כוח לנסות להסתיר את זה אח"כ כשאת הולכת עם גופייה?
סקנדל.
אותי, אישית, הריקודים הם הביסקוויט שבתה.
הם נותנים טעם לכל הביזנס.
ככל שהרקדנית יותר מרושלת, כך הטקס מושקע יותר וכך גם ההנאה של הקהל.
אך הרקדניות הן לא כל העניין.
תמיד באות גם הפצלוחות ששרות, שבתכלס, לכולן יש את אותו הקול וזה אידיוטי ללהק כמה לתפקיד.
בדר"כ הן יחשבו שניו אורלינס זה פה, ויוסיפו גם "בייבי" סטייל וכל מיני סגנונות אחרים שמאפיינים את הזמרות
האמריקאיות, אגילרה לייק.
יש את הקריינים, שתמיד יהיה אחד שישים את הדף מאחור ויפגין נוכחות של אחד ששינן בבית. (גם אני הייתי כזאת)
אם זה טקסים של יום העצמאות, יום השואה או זיכרון לחללי צה"ל,
בדר"כ הדפים מקושטים ועל גבי הדף יש בדר"כ או יונה או מגן דוד.
לכל קריין יש פרצוף שונה, וגובה שונה. תמיד תהיה אחת שתצטרך להוריד את המיקרופון.
יש את אלו שמנגנים שבדר"כ, הם אלו שלא יודעים לנגן.
בדר"כ הם מביאים פסנתרנים או גיטריסטים, אצלנו מביאים כנר.
וכמובן, בראש ובראשונה, נאום המנהל. או במקרה שלנו, המנהל והמנהלת והרכזות שכבה של העליונה והתחתונה.
לכל אחד יש נאום משלו, ארוך ומייגע. ובעיקרון, אף אחד אף פעם לא מקשיב לזה.
כולם מתפללים לסיים את הטקס ולצאת להפסקה ואלו שבאמת רע להם, זה שהעננים יסתירו את השמש וסוף סוף
הם יוכלו לנגב את הזיעה ולפתוח את העיניים לרווחה.
שזה שמלפני יזוז ויהיה אפשר ליישר את הרגליים כי הן כבר נרדמו,
וזה שמאחור יוציא את רגלו מהתחת של זה שמלפנים.
ולסיכום, טקסים זה חרא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
