|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
פוסט תמונות, כי כל כך ביקשתם קודם.
לאור בקשות, הפצרות ותחנונים, הנה לכם, HAISTA PASKA בצעירותה.
(כי אני לא באמת אתן לכם תמונות מעודכנות)
אני הבלונדה. אמא המצונזרת.
אני עם..מיקי מאוס? סוג של..?
לאחר הכרות קודמת, נחשו איפה אני. הזוכה מקבל פרסום לבלוג. לא סתם.
אבא בדילסדורף- גרמניה. (היד..) -
חרא איכות. מי צילם?
ולסיום, החבר(ה) התימני\ה של אמא ואבא.
תמונה משנת טיזינבי, אבל זו דוגמא טובה להמחשה, לתימניה קלאסית.
|
נכתב על ידי
,
8/9/2007 14:51
בקטגוריות ילדים עם כינים, ילדים מאומצים, אופטימי, אינטרנט, ביקורת, סיפרותי, תמונות, פוסט תמונות, אגוזי קוקוס, du verdammter Arschficker, משפחה אומנת
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
|
אפשר שיחה?
לא פעם ולא פעמיים יצא לכם להתקל בילד או שניים שיבואו אליכם תוהים, יחשפו בפניכם
את כל קסמם האישי ויפתחו בתחנוניי:"אפשר שיחה?"
באותו הרגע, האינסטינקט הראשוני שלכם הוא להכחיש, להכחיש ולהמשיך להכחיש עד שאותו
פרצוף מעורר רחמים ופתטי יזוז מטווח ראייתכם.
אתם נלחצים, מזיעים, הדופק עולה, מתחילים להתנשף..הגזמתי.
בדר"כ בשאלה הזו אתם משקיעים יותר מחשבה מאשר במבחני הבגרות.
(לכאלו שכבר עברו כמה- אם מדברים על זה..עברתי!).
המוח מתחיל לפעול אחר חיפוש לתירוץ הכי משכנע שיצליח להוריד את הטפיל מעל גבכם.
באותו הרגע, גרונכם ניחר ואתם מתחילים לירות תירוצים לכל הכיוונים. בדר"כ זהו תירוץ מרכזי אחד. אבל אם הוא לא עובד,
אתם מוסיפים לו מספר "עיטורים" נוספים כדי לנפח את הסיפור.
התירוץ שמאפיין את רוב בני הנוער, לפי דעתי, הוא "אין לי שיחות".
למרות שבסתר לבכם האפל- אתם, הפלאפון, אורנג' וההורים יודעים טוב מאוד שיש לכם שיחות.
ויעידו את טיב שימושכם בהן ואותכם כלקוחותיה של החברה.
אך אותם ילדים לא יצאו פראיירים ועדים ינהרו להוכיח כי לא מזמן נצפתם משוחחים בנעימים במכשירכם האישי.
מה אתם עושים? מבלפים שיש לכם שיחות רק למספר יעדים, כי זה מה שהוריכם הקציבו. איי איי איי, לא יפה.
יש את אלו שיטענו:"החשבון שלי גבוה".
במחשבה שנייה, זה לא כזה שקר. בתכלס, הוא באמת גבוה.
אך אין זה מונע מכם לגנוב עוד 5 דקות שיחה לאחד מאנשי הקשר שלכם בפלאפון.
"אבל זה רק לדקה".
"ההורים שלי יהרגו אותי".
באמת, הדבר האחרון שמעניין את ההורים שלכם זה להכנס למעצר ולבלות
שם את שארית חייהם על לחם ומים וחוגים אחה"צ.
כאילו שאתם עושים להם אותם קלים יותר. במחשבה שנייה, כלא זה יופי של דרך בריחה.
יש את ה:"אין לי פה פלאפון".
למרות שבאמת ובתמים, רואים שהוא בכיס שלכם. אבל מי יודע, אולי אותו אחד לא ישים לב.
ויש כאלו שטוענים כי:"אין לו סוללה". שאני אישית, אחת מהם.
אך טוב ליבי, דמי הטהור והפלאפון המכובה שבכיס מכנסיי יעידו שאין זה בפי דבר שקר אלא האמת לאמיתה.
הילדים (בדר"כ, המקובלים) שבאים בבקשת תחנונים לדקת שיחה,
רובם אינם בחוג חבריכם, ואלו כאלו שלא יצא לך לדבר איתם גם מיימי חטיבת הביניים.
בעיקרון, באותו הרגע תהיו עבורם גאולת כל העמים, אך אח"כ תחזרו להיות אותו שלומפר
שקוף שהייתם קודם רק עם חשבון קצת יותר גבוה.
חרא פוסט.
-אני אוהבת אותך אהוב שלי..אני מאוהבת בך כל כך!!!!!!!!!
| |
אורגיה אחת גדולה.
פתיחת שנת הלימודים נפתחת ע"י גזירת הסרט האדום של מנהל בית ספרנו, טקס לכבוד תלמידי כיתות ז' החדשים
ובנות רוקדות, שזה בערך הקטע היחידי שבו באמת יש שקט בטקס וכולם קשובים.
אין טקס ולו אחד, שלא ידאגו לשים בו לכל הפחות שתי רקדניות עם טייטץ, סטרפלס או לחילופין בגד גוף ותנועות גפיים
מוזרות שחיבורן יחדיו יוצר את המושג "ריקוד".
בטקס, ישבנו, אנחנו הבוגרים, שכבת י"א על הריצפה. אבל בואו נסתכל על חצי הכוס המלאה בהחלט, לפחות הפעם
זה היה בחלק המוצל של המגרש. חטיבות הביניים נדפקו בשמש. מגיע לכם זונות!
כל אחד עסוק במשהו אחר, האחד מקשקש עם אבנים על ריצפת המגרש, זה מסתכל על שיער הגב של השני, פותח
ריצ'רצ'ים, גונב סיכות שמעטרות את התיק, או תקוע בתחת של האחר.
קשקושים רבים נשמעים בהתכנסות התלמידים וגם בעת נאומו של המנהל.
פתאום מוזיקה נשמעת וגוצית קטנטנה מופיעה ורוקדת כאילו רק עכשיו סיימה את פעולותיה בלהקת בת שבע.
שזה אגב, הקטע שאני הכי מחכה לו כל טקס.
הקטע שבו מתאפשר לי באמת ובתמים לצחוק על "פשלה" של אדם שבעיקרון, הוא הכניס עצמו לזה מלכתחילה.
רגל מונפת, פלייה, תנועות אגן וחזה, הרמת ידיים. הופס.
מה זה?
היא שכחה לגלח? בית השחי של הגוצית חשוף וכעת, גוש שחרחר של נקודות מבצבצות משם.
אפשר אפילו לחבר קו בין כל נקודה לנקודה. מעניין מה יצא בסוף.
אני אף פעם לא אבין, אין לך כוח לגלח אבל כן יש לך כוח לנסות להסתיר את זה אח"כ כשאת הולכת עם גופייה?
סקנדל.
אותי, אישית, הריקודים הם הביסקוויט שבתה.
הם נותנים טעם לכל הביזנס.
ככל שהרקדנית יותר מרושלת, כך הטקס מושקע יותר וכך גם ההנאה של הקהל.
אך הרקדניות הן לא כל העניין.
תמיד באות גם הפצלוחות ששרות, שבתכלס, לכולן יש את אותו הקול וזה אידיוטי ללהק כמה לתפקיד.
בדר"כ הן יחשבו שניו אורלינס זה פה, ויוסיפו גם "בייבי" סטייל וכל מיני סגנונות אחרים שמאפיינים את הזמרות
האמריקאיות, אגילרה לייק.
יש את הקריינים, שתמיד יהיה אחד שישים את הדף מאחור ויפגין נוכחות של אחד ששינן בבית. (גם אני הייתי כזאת)
אם זה טקסים של יום העצמאות, יום השואה או זיכרון לחללי צה"ל,
בדר"כ הדפים מקושטים ועל גבי הדף יש בדר"כ או יונה או מגן דוד.
לכל קריין יש פרצוף שונה, וגובה שונה. תמיד תהיה אחת שתצטרך להוריד את המיקרופון.
יש את אלו שמנגנים שבדר"כ, הם אלו שלא יודעים לנגן.
בדר"כ הם מביאים פסנתרנים או גיטריסטים, אצלנו מביאים כנר.
וכמובן, בראש ובראשונה, נאום המנהל. או במקרה שלנו, המנהל והמנהלת והרכזות שכבה של העליונה והתחתונה.
לכל אחד יש נאום משלו, ארוך ומייגע. ובעיקרון, אף אחד אף פעם לא מקשיב לזה.
כולם מתפללים לסיים את הטקס ולצאת להפסקה ואלו שבאמת רע להם, זה שהעננים יסתירו את השמש וסוף סוף
הם יוכלו לנגב את הזיעה ולפתוח את העיניים לרווחה.
שזה שמלפני יזוז ויהיה אפשר ליישר את הרגליים כי הן כבר נרדמו,
וזה שמאחור יוציא את רגלו מהתחת של זה שמלפנים.
ולסיכום, טקסים זה חרא.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
