אז היום ה-8.4.2013 ציינו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה,

70 שנה למרד גטו וארשה.

תמיד יום השואה היה לי יום קשה במיוחד, לא בגלל הסרטים או הספרים

או העדויות שהייתי שומעת בבית הספר או בטלויזיה.

אלא בגלל העובדה שאני דור שלישי לשואה.

סבתא שלי תהיה בת 76 עוד שבוע וחצי בע'ה, שתבדה לחיים ארוכים,

הייתה בשואה ילדה בת 5, היא אחיה ואמא שלה היחידים ששרדו מתוך משפחתה.

הם היו גרים בכפר קטן ליד אוקראינה והיו מתחבאים במרתפים של הבתים השונים

שהיו ריקים בשביל לשרוד ובשביל שלא ימצאו אותם, עד שיום אחד באו החיילים

הנאצים ולקחו אותם לתוך גטו אוקראינה.

אבא של סבתא שלי וסבא שלה נרצחו בתוך הגטו בגלל היותם יהודים, כאשר גזרו

לכל הזקנים את הזקן הארוך - סבא שלה לא הסכים שיגעו בו ופשוט רצחו אותו שם.

אבא של סבתא שלי החליט לנסות לברוח מתוך הגטו בשביל למצוא קצת אוכל

וגם אותו תפסו והרגו.

במשך 4 שנים סבתא שלי, אחיה ואמא שלה ניסו לעשות הכל בשביל לשרוד,

אמא של סבתי הייתה עובדת שם בעבודות תפירות של שמיכות, כריות ועוד

ואילו סבתי ואחיה היו מנסים לעזור והיו יושבים ולילות בשביל למלא לה את החסר.

אחרי זמן קצר עברה שמועה בתוך הגטו שביום למחרת לוקחים אותם את כולם

להשמדה מיידית ואז ביום למחרת ניכנסו חיילים רוסים ושחררו את הגטו מידי הנאצים.

וככה בעצם סבתא שלי שרדה. וחיה עד היום. שתבדה לחיים ארוכים. ♥

אז למה אני מספרת את זה בעצם אחרי יום הזיכרון?

הפואנטה היא לא לספר ב-יום הזיכרון?

הסיבה שאני מספרת את זה עכשיו היא בגלל העובדה שהדור שלנו לא יודע להעריך ולכבד.

היום כמו בכל שנה היה את הצפירה ואחריה היה את הטקס הרישמי של בית הספר

שמשתתף בו מגוון תלמידים מהשכבות השונות.

לאחר שמיעת הצפירה שהשנה ד'א הייתה אפילו יותר מזעזעת מהשנים הקודמות,

כי ראיתי מול העיניים שלי את אושוויץ בירקנאו.

ילד מהשכבה שלי הגיע לקדמת הבמה והתחיל לקרוא את תפילת היזכור,

שורה מאחוריי באודיטוריום ישבה שורה של בנים, לצורך העיניים אני מכירה את

כולם כי כולם כמה מפתיע מהכיתה שלי.

והם פשוט לא הפסיקו לגחך ולצחוק במהלך היזכור.

זה היה מזעזע, משפיל ומגעיל. פשוט בושה ותת רמה.

לאחר סיום היזכור הסתובבתי לאחד מהם שישב מאחורי ואמרתי לו

"אתה יכול לסתום את הפה שלך, תצחק מצידי כל הטקס אבל תכבד את היזכור!"

הוא התחיל לצעוק עליי "תרגעי, מה את מדברת אליי, גם כן, משחקת אותה

יפת נפש".

המילה הזאת הכתה בי כמו ברק. אתה מעז לקרוא לי יפת נפש? לי?

לבן אדם שפי 200 יותר קשה לו היום הזה ממך, לבן אדם שאצלו יום השואה זה לא

יום אחד, אלא כמעט כל החיים - בגלל סבתא.

אז הסתובבתי ואמרתי לו "הלוואי הייתי יפת נפש, אולי אז היה לי אכפת פחות."

והוא השתתק.

ידיד שלי שישב מלפניי הסתובב [לצורך העיניין, היה איתי בפולין] ואמר לי

"תרגעי סבט,עזבי אותך לא שווה את העצבים שלך."

אולי הוא צודק.

אבל זה היה כל כך פוגע, כל כך מעצבן, כל כך שפל.

פשוט עצוב שילד בכיתה יב', מתנהג ככה. פשוט עצוב,

והדבר היחיד שיש לי להגיד לו שאני מרחמת עליו. פשוט ככה.

יש לי חברה שהיא חברה קרובה, והיא למשל לא מתחברת ליום השואה,

לא מוצאת שום דבר משותף - לא אכפת לה במילים עדינות.

אבל אם כל הכבוד לזה שהיא לא מכבדת ולא אכפת לה,

היא פשוט לא מראה את זה.

ביום הזיכרון, במקום לשבת ולצחוק בצד או להגיד הערות חסרות טאקט מול כולם

היא יושבת בבית ועושה מה שהיא רוצה בתוך הבית שלה.

הדעה שלי כל כך מוצקה לגבי כל העיניין,

אנשים שלא מסוגלים להתבגר ולתת יום אחד לאלה

שבזכותם הם יושבים פה ולאלה שבזכותם יש לנו מדינה וחיים,

פשוט עדיף שלא יבואו, אה לא מסוגל לשתוק בתפילת יזכור לזכר אנשים שמתו סתם?

על כלום ושום דבר? עדיף שלא תבוא.

אל תעשה מעצמך צחוק ופתאט.

וזה כמה שהדור שלנו תת רמה.