לפעמים מגיע הרגע הזה בחיים, שהכל נראה אצלך טוב.

הכל לטובה, אתה זורח, אתה מחייך אל העולם, כולך באופוריה,

אתה חושב שלא משנה מה תעשה הכל לטובה, באמת לא משנה מה,

ואז מגיע הרגע הזה שאתה מקבל כאפה לפנים, וואו חתיכת כאפה.

-

איך יכולת? איך יכולת להגיד לי מילים יפות?

להיות איתי? להתנהג אליי כמו שהתנהגת? להיות פשוט כזה?

ואז אחרי כל זה- אחרי כל התקופה היפה הזאת ביחד,

פשוט יום אחד קמת, הכרת מישהי חדשה וזרקת הכל לפח.

פשוט זרקת הכל לפח.

בלי להתחשב, לשאול, לנסות להבין, להתעניין.

אתה פשוט דפקת לי את הכאפה של החיים - זרקת אותי.

חשבתי שאחרי הריב ההוא, ביום רביעי שבאתי אלייך הכל בסדר,

אבל טעיתי.

שלושה ימים אני יושבת ובוכה, על מה? עלייך?

על ילד אפס? שחושב שהוא יודע מה טוב לאחרים? יודע טוב מכולם?

אז מה אני אגיד לך.. שיהיה לך בהצלחה עם החדשה מחולון,

עם החברים שלך, עם מה שלא תעשה.

אני לא בחיים שלך יותר. מבחינתי זה נגמר.

הנושא סגור.

-

מחכה לי חודש מאי נורא עמוס, המון דברים על הראש,

לילות חסרי שינה.

אני מעדיפה לילה לבן מחשיבה על המתמטיקה מאשר על בנים,

יהיה טוב, אני תמיד בתקווה האופטימית הזאת.

קארמה זאת קארמה - הכל חוזר אלייך בסופו של דבר.