הייתי צריכה רק לקבל אומץ בשביל לשלוח לך הודעה,

לקבל ממך תשובה לשאלה.. לעבור לדבר בטלפון ולהזרים בשנייה

שיחה של פאקינג 50 דק' בשביל להבין ולהפנים כמה אני מתגעגעת אלייך

וכמה אתה חסר לי וכמה אני מתחרטת על כל שנייה שויתרתי עלייך אז,

בינואר ההוא לפני חצי שנה.. שבאת אליי ואמרת לי שאתה אוהב אותי

וצריך לדעת לקבל הזדמנות שנייה ואני אמרתי לך לא קר ופשוט המשכתי

הלאה.

אז לא, לא המשכתי הלאה ואני יכולה להגיד בלב שלם שאחרייך היו לי

מיליון בנים [בלי הגזמה.. הייתי עם מספיק], אבל אף אחד מהם לא תפס לי

את המקום שלך בלב.

הוא תמיד שמור שם, תמיד נמצא שם.

היינו שנה ביחד [לפי הספירה שלך] ולפני הספירה שלי כמעט 8.

עברנו המון דברים ביחד, מיליון דברים ביחד ותמיד הערכתי אותך על כל דבר

שעשית וגרם לך להפוך להיות מי שאתה היום.

האסימון שלי כלפייך נפל אחרי שגיליתי שאני משרתת עם ז' באותה יחידה,

ואז פתאום קלטתי שלא משנה.. אתה תמיד תהיה חלק מהחיים שלי,

ותמיד יבוא המשהו הזה שיזכיר לי שהיי אתה עדיין שם.

אני יכולה להגיד עם יד על הלב - שהשיחה הזאת הייתה בין הדברים הכי

טובים שקרו לי בתקופה האחרונה.

אני כן יכולה עכשיו לפתוח את השנה בצורה טובה והרבה יותר אופטימית,

ואני רק מחכה ליולי 14.. בשביל לראות מה יהיה איתנו.

כי אתה תמיד אמרת לי שלא משנה מה.. הבטחות צריך לקיים. ♥