אז כן.. הייתי חולה במשך שבועיים וחצי מתוכם הייתי 8 ימים בגימלים.

חטפתי דלקת גרון שהתפתחה והתפתחה ובסופו של דבר הגיעה לרמה של

דלקת גרון מוגלתית שבעקבותיה לא יכולתי לא לדבר, לא לאכול, לא לשתות,

לא לבלוע רוק ולא לישון.

כאב לי ברמה אחרת, ברמה שבחיים לא כאב לי.

בדרך כלל אני לא בוכה מכאב לא מכאבי מחזור, שיניים, גב או כל דבר אחר

ואני רגישה לכאב בטירוף.

אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שב19 וחצי שנות חיי שבכיתי ברמה

מטורפת מכל תזוזה שלי ב6 ימים ההם.

הייתי שותה מים בכוח ולא אוכלת. ירדתי במשקל.

כי הגוף שלי התעכל על מים, אנטיביוטיקה ועוד כדורים למינהם.

הייתי מנסה לשתות תה בכמויות או לנסות נמס בכוס והמצב היה על הפרצוף,

לא ישנתי במשך 4 לילות וכל המשפחה לא ישנה ביחד איתי,

כי היה לי חום, כאבי גרון רצחניים והמון המון בכי.

בסופו של דבר ביום שבת הייתה נקודת השבירה, כאב לי ברמה שפשוט לא יכולתי

לנשום כבר והייתי ישנה כל היום וכבר הפסקתי לשתות מים.

אמא שלי נכנסה ללחצים ואמרה שעוד שנייה נוסעים למוקד לראות מה הולך איתי,

בסופו של דבר חברה של אבא ללימודים פעם מצאה פתרון ואמרה לי לנסות בכוח

לשטוף את הפה כל שעתיים במים חמים עם מי חמצן ולאחר כמה פעמים לשתות

אקמולי לילדים ששרף כמו החיים בערך,

ופשוט בכיתי בהיסטריה שבאלי למות ושיפסיקו הייסורים האלה.

בסופו של היום אחרי כל הגיהנום הזה של יום שבת הצלחתי לישון קצת ואפילו

לאכול ולשתות מים ותה כמו אנשים נורמלים.

הייתי אצל הרופא ביום ראשון הארכתי את הגימלים ועכשיו אני אוכלת, שותה,

ישנה כמו בן אדם נורמלי.

אז כן השבועיים הכי קשים שהיו לי שבסופו של דבר התגברתי עליהם כמו גדולה,

וכן היו לי רגעים שאמרתי כוסאמק עזבו אותי אני לא מסוגלת יותר.

אבל כל המחלה הזאת הוכיחה לי שאני כן מסוגלת לעשות דברים שהם מעבר

ליכולת שלי.. ופעם ראשונה שהרגשתי איך משהו גובר על הגוף שלי.

כי בסופו של דבר הכל בא בשביל ללמד אותנו משהו בחיים האלה :)