מהרגע שהתחיל המבצע ועד הרגע שהתחילו הפצצות מעל ת"א,

דיברו על זה. על הדבר הכלכך מסוכן הזה.

על הדבר שיכול להשאיר כלכך הרבה משפחות בלי אבא\דוד\בן\אח.

על הדבר הזה שבעצם נועד להגן עלינו ועל המדינה שלנו.

ואתמול זה קרה.

אתמול בשעה 10 וקצת, התחילו למלא את הפייסבוק שלי הודעות

על תקיפת עזה מכל שלושת החזיתות - אוויר, ים ויבשה.

ישר נבהלתי והתחלתי לשלוח הודעות בקבוצות החברים שלי ולשאול

מה צהל נכנס קרקעית?! זה באמת קרה?!

ישר נכנסתי לחדשות ערוץ 2, ומסתבר שהתקבלה פקודה.

הפקודה שכולם כלכך פחדו ממנה, הפקודה של הקבינט הבטחוני

וראש הממשלה להיכנס לעזה.

בשניה נזכרתי במי יושב בעזה מתחילת המבצע ובמי שעומד להיכנס לשם,

ופשוט התחלתי לבכות. בהיסטריה.

נכנסתי לפאניקה התחלתי לבכות כמו מטורפת כאילו מינימום רצחו לי את הכלב.

בכיתי ובכיתי וישבתי מול החדשות עד 3 ומשהו בלילה.

קמתי ב7 וקצת כי לא הצלחתי לישון והיו לי חלומות מוזרים ואז הודיעו

על החייל שנהרג.

סמ"ר איתן ברק ז"ל.

אני מפחדת ללכת לישון בידיעה שאני אקום ואשמע על עוד חיילים שלא הצליחו,

שאשמע על עוד משפחה שאיבדה מישהו קרוב.

אני מפחדת שאשמע שם שאני מכירה.

אני מפחדת כי רן יושב בעזה ורן הוא מעבר לכל ידיד שהיה לי.

אני מפחדת. אומנם הם שומרים על המדינה ומגנים ונכנסים בשבילנו.

אבל אני מפחדת לדעת שזה פשוט לא שווה את זה.