כשהיה מבצע "עמוד ענן" הייתי בתחילת כיתה יב',

וכשהיה מבצע "עופרת יצוקה" הייתי בכיתה ח' או ט',

וכשהיה את מלחמת לבנון השנייה הייתי בכיתה ו'.

-

בשלושת האירועים האלה לא הייתי חושבת מה היה קורה אם,

בואו נגיד שהייתי דיי אנוכית.

הייתי אומרת שהצבא מגן עליי ובשביל זה הוא נועד, שאנשים גדולים

שומרים עליי ולא יתנו לאף אחד לשבור או להרוס את המדינה שלנו.

ואז התחיל לפני 13 יום מבצע "צוק איתן".

10 יום כל הארץ סבלה מטילים במזל ללא פגיעות וללא הרוגים

10 יום דיברו על כניסה קרקעית שבסופו של יום כל אחד האמין שהיא

לא תקרה. גם אני את האמת.

פחדתי מהכניסה הקרקעית,

מהסיבה שאני מכירה כלכך הרבה שאמורים להיות בתוכה.

אחרי ניסיון כושל מצידנו לתת יד ולהאמין לחמאס ולארגן הפסקת אש,

כוחות צהל ניכנסו לעזה.

יש לנו 18 הרוגים.

13 נערים בני  20 שעדיין לא יודעים מי הם בכלל..

ועוד 5 כמוהם שהבטיחו לאמא ולאבא ולחברים שהםינצחו ויחזרו.

וזה לא קרה.

את האמת? הייתי אנוכית עד עכשיו.

ואז התגייסתי לצהל.

ועכשיו אחרי ששומעים עוד מספר הרוגים ועוד מספר נפגעים פתאום נופל

לך האסימון, שאת בצבא.

וכל אותם האנשים הגדולים שהגנו עלייך לפני שנה, שנתיים ויותר הם סה"כ

ילדים. ילדים שנקטפו עוד לפני שהספיקו לעשות משהו.

ילדים שנתנו מעצמם.

ילדים שלא פה בשביל להגן עליי ועל המשפחה שלי ועל החברים שלי

ועל כל המדינה הזאת.

ועכשיו אני פחות אנוכית, אני אפילו לא אנוכית בכלל.

אז מה אם אני כל יום בבית במיטה שלי וחברים שלי נלחמים בשבילי?

אני חושבת שפתאום כל הבעיות שלי והדאגות שלי בחיים כאלה מפגרות

שבא לי לתת לעצמי סטירה ולסתום את הפה.

וכואב לי ואני בוכה ואני היסטרית.

ואני מפחדת. מאוד.

לשמוע שם שאני מכירה. להתעורר בבוקר ולדעת שבן אדם שאני מכירה

לא נמצא יותר.

וכואב לי לשמוע אנשים שלא מעריכים את זה, לא מעריכים ילדים בני

פאקינג 20 שעוצרים את החיים שלהם לרגע ואולי אפילו לתמיד,

ונותנים לנו עוד כמה לילות של שקט.

יהי זכרם ברוך של כל הנופלים במבצע.

ת.נ.צ.ב.ה