מה בעצם...

כמה שהחופש הזה אמור להיות מגניב וכיפי... זה לא מצליח כל כך...

אני מנסה להינות ולצאת ובעצם מה שקורה במקום זה זה רק ריבים עם חברים וריבים עם אמא.

ואין לי מי שיעזור לי באמת שאין.. אני לא בטוחה שהחברים שלי הם מי שהם מראים לי..

זאת אומרת.. נראה לי שהכל בעצם אשלייה. מנפחים את האשלייה הזאת בזה שהם אומרים לי שהם תמיד פה בשבילי.. שתמיד פה בשבילי ושהם תמיד פה בשבילי... וברגע שאני צריכה אותם האשלייה הזאת פאקינג מתנפצת לי בפנים.. על הפנים.. וזה כואב..

באמת... יש לי חברה אחת.. טובה.. הכי טובה.. חברת אמת שכזאת..

קוראים לה ים. ואני אוהבת אותה.. בכל ליבי.. והיא לימדה אותי מזה להיות חברה.

חברה זה ברגע שמישהו צריך אותך להיות לידו.

אם הוא בוכה בטלפון שתבוא אל תגיד לו אני לא יכול עכשיו.. תגיד לו אני אנסה להגיע כמה שיותר מהר.. ובאמת להגיע..

זה לעשות שיחות עידוד.. שיחות מוטיבציה כשהוא בטוח כשהכל חרא. הכל גרוע ואין יותר טעם לחיות.

חבר זה לא פאקינג להיות צבוע!

לא להגיד את כל החרא הזהה ואז לפוצץ את זה בפנים!

נ מ א ס   ל י

נ ש ב ר  ל י

אין לי כח יותר.. :\

סתיו.