 כינוי:
ואלס עם מטילדה בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 3/2010
הספרים האהובים עליי ביותר, חלק א'
מזמן-מזמן רציתי לכתוב את זה, אז הנה זה בא.
הטירה הנעה
הספר האהוב עליי! מצחיק, מרתק, משעשע, שנון, ציני, מעניין, כתוב בצורה
גאונית! דמויות מקסימות ושובות לב. סופי מקסימה ומצחיקה, ומאוד אהבתי את
האול, עם כל השחצנות והיהירות והדרמה-קוויניות שלו. גם אהבתי את הרמיזות
האיטיות לאורך כל הספר לסיפור האהבה של סופי והאול. זה היה עדין ומקסים,
ובתור רומנטיקנית שכמוני, חיכיתי לזה כל הספר...
אהבתי גם את קליצפר עם הציניות והעוקצנות שלו, וגם את מייקל, כי הוא חמוד כזה.
מה שאני אוהבת בדיאנה ווין ג'ונס, זה שהדמויות שלה אף פעם לא יהיו מושלמות
מידי, ומצד שני יהיו משעשעות וחכמות בדרך שלהן, וכאלה שממש כיף לקרוא.
גם הסגנון כתיבה כיפי מאוד, קליל ושנון ונחמד. אין ספק ש"הטירה הנעה" הוא בין ספרי הפנטזיה-אגדתית הטובים שנכתבו.
חוד הכישור
אחד הספרים החמודים והמקסימים, בחיי. סיפור פנטזיה-אגדה. הוא נשמע קיטשי
מתקתק וורדרד ומלמלתי, אבל הוא לא כזה. הוא שנון ומרגש ומרתק וגם רומנטי,
בנקודות מסויימות.
הבעיה היחידה איתו היא, שהוא טיפה כבד, או חפרני, לפעמים, שיש כאלה שיאמרו
שזה מעיק. בעיקר בהתחלה. אבל לא כדאי לכם להתייאש באמצע, כי הוא באמת
מדהים.
הסיפור הוא בעצם עיבוד מודרני ליפהפייה הנרדמת, רק שכאן הסיפור הוא יותר
בכיוון הפמניסטי ולא בכיוון ה-הו-נסיך-מושלם-תציל-אותי-גיבור-נועז. הוא
מדבר על חברות, על זהות וכן, טוב, קצת על אהבה.
דמדומים
טוב, תקצר היריעה מלתאר את הספר הזה, שהאמת שלאחרונה חלו אי אלו הסתייגויות ביחסי אליו.
אז ככה, בפעם הראשונה שקראתי אותו, לפני שנה וחצי בערך, הייתי פשוט חסרת
מילים. האמת היא שאפילו לא הומלץ לי עליו. פשוט נתקלתי בו יום אחד כמה
חודשים לאחר שהוא יצא בעברית, כשלא הרבה אנשים קראו אותו [חוץ ממי שקרא
בחו"ל, אבל אז עוד לא היה לי מושג שהוא כ"כ רב מכר], בקיצור, פשוט נתקלתי
בו בספריה, ספר שחור עם ידיים אוחזות בתפוח, נראה יפה, התקציר מאחורה נשמע
מעניין, אז לקחתי. אח"כ נמנעתי מלקרוא אותו כמה זמן... לא יודעת למה.
הייתי בטוחה שהוא ספר אימה. אחרי שסוף סוף התחלתי... לא יכולתי להפסיק
לקרוא! הוא היה מדהים. מרתק, מרגש, מעניין, כיפי, רומנטי, מסעיר... קראתי
בערך ארבע פעמים עד שלא הייתה לי ברירה אלא להחזיר אותו לספריה.
אחרי כמה חודשים שחפרתי במוח לכל בנאדם כמה הספר מדהים וכמה כדאי להם לקרוא אותו, יצא הסרט, ואז כולם התלהבו.
בשלב מסוים יצא הספר השני, והתאכזבתי. הוא היה פחות טוב מהראשון. בלה
הייתה מעצבנת עד מאוד בלי אדוארד, גם כי הפגישה עם אדוארד כנראה חיסלה לה
כמה תאי מוח וגם כי אדוארד לא היה בשביל לאזן איכשהו את הסיפור, וג'ייקוב
היה חמוד אבל עדיין.
בספר השלישי בכלל התאכזבתי. רוב הספר יפה, אבל לא אהבתי את כל ההתלבטויות
בין אדוארד וג'ייקוב. שניהם חמודים, לעזאזל. ג'ייקוב עלה לי העצבים. בלה
עלתה לי על העצבים. אדוארד עלה לי על העצבים.
לפי דעתי פשוט היה צריך לסיים את הסדרה בספר הראשון. נכון, אחרי הספר הראשון ממש רציתי לקרוא את ההמשך, אבל ההמשך רק גרע.
גוף מארח
ספר נוסף של סטפני מאייר. 600 עמודים. מדהים. אהבתי אותו יותר מדמדומים, האמת.
אני לא יודעת למה, אבל דמדומים הוא ספר בלי יותר מידי תוכן. כאילו, הם
התאהבו, היה להם סיפור אהבה חוצה גבולות, הוא מושלם, היא רגילה,
בלהבלהבלה. זה כתוב כמובן בצורה מרתקת, גם אם לא בשפה גבוהה, אבל זה הכל.
בגוף מארח זה שונה. ההתחלה די משעממת - או יותר נכון, לא זורמת. אנחנו
מתוודעים בראשונה לשתי דמויות מרכזיות: מלאני ונוודת, שקיימות בעצם באותו
גוף. מלאני היא אנושית, ונוודת היא "חוצנית", סוג של טפיל שהשתלט על הגוף
של מלאני. העם של נוודת נקרא "נפשות", והוא בעצם עם טפיל שעובר מכוכב
לכוכב ומתיישב בו. הנפשות הן יצורים עדינים, דוגלים באילטרואיזים [הכל
למען הזולת], הם מתעבים אלימות ומלחמה ולעולם לא יפגעו ביצור אחר מתוך
כוונה לפגוע.
במשך מאה העמודים הראשונים, פחות או יותר, אנחנו רק מכירים את נוודת
ומלאני, ובגלל שהן הדמויות היחידות שמדברות ביניהן, כל הדיאלוגים הן בעצם
בתור הראש שלהן, ככה שזה לא יותר מידי מעניין, אבל אח"כ לאט לאט הספר נהיה
יותר ויותר מעניין. הדמויות מגוונות ומעניינות, העלילה מרתקת, גם הרעיון -
אם לא לגמרי מקורי [אנימורפס] עדיין מיוחד ויפה.
נוודת, הדמות הראשית, מזכירה באופיה את בלה מדמדומים, בהקרבה העצמית,
רגשות הנחיתות, העדינות וכו'. גם מלאני קצת מזכירה את בלה, אבל היא יותר
קשוחה ממנה, פחות עדינה, ופחות נחותה. אבל מלאני גם יותר מעצבנת.
את נוודת, גם אם היא דומה קצת לבלה [קראתי איפשהו שזו כנראה ההשקפה של
סטפני מאייר בנוגע לאופן בו נשים אמורות להתנהג], הרבה יותר אהבתי. אמנם
כל הקטע של ההקרבה העצמית די עולה לי על העצבים, אבל היא הרבה פחות חופרת
מבלה.
עכשיו, לדמויות הראשיות הגבריות - אז ככה. יש את ג'ארד, החבר של מלאני,
ומושא האהבה הפיזית של נוודת ששוכנת בגופה. הגוף של נוודת, לשעבר מלאני -
מאוהב בג'ארד. בטירוף. והיא לא יכולה לעשות כלום כדי למנוע את זה. ג'ארד
עולה לי על העצבים. גם כן. קרציה.
ו - מהצד השני של מרובע האהבה - איאן. מדהים! מהמם! מושלם! אהבתי אותו
אפילו יותר מאדוארד [כן כן] בגלל שהוא - לא מושלם. סתירה פנימית? לא. הוא
לא מושלם. בהתחלה הוא, ככול בני האדם, שנא את נוודת, הנפש הטפילה. לאחר
מכן... אנחנו מגלים את העדינות שבו, את הרכות שבו, את ה... גאד. את זה
שהוא כ"כ מדהים.
אני לא אמשיך לספיילר, ואני רק אגיד - אתם חייבים לקרוא את הספר הזה, וגם
אם ההתחלה לא זורמת ודי משעממת, תמשיכו. זה שווה את זה. באמת, זה החסרון
העקרי היחיד בספר הזה, העלילה האיטית בהתחלה, אבל הספר כולו מדהים. תקראו.
חומריו האפלים
כתבתי לפני בערך חודשיים על הסדרה המדהימה הזאת, אז ברשותכם אני פשוט אעתיק לכאן את החפירה שלי:
קראתי השבת את הכרך האחרון
בטרילוגיה של "חומריו האפלים" של פיליפ פולמן, למי שמכיר. זו הפעם השניה
שאני מסיימת את כל הטרילוגיה ואין ספק שבקריאה שניה הכל מקבל משמעות עמוקה
יותר, דברים שלא הבנתי עד הסוף בקריאה ראשונה [זה ספר מאוד עמוק ומאוד כבד
מבחינת התוכן] - הבנתי עכשיו. וללא ספק זו סדרה מדהימה. איך שהכל מתחבר...
הספר הראשון הוא ספר הרפתקאות חביב, שגם ילדים קטנים יותר [גיל 11/12,
תלוי בבגרות הנפשית כמובן] יהנו ממנו, אין בו יותר מידי פילוסופיה ולא
מגלים בו כמעט כלום על המהות של כל הסדרה. בספר השני נוספים רבדים נוספים
ועלילות נוספות, ולאט לאט אנחנו מתחילים לגלות פרטים נוספים - שמתחברים
בספר השלישי ומתבהרים לכדי יצירה מושלמת, עמוקה ופילוסופית.
אהבתי
מאוד בספר את טשטוש הגבולות בין הטוב והרע. אין אדם שהוא טוב, ואדם שהוא
רע. יש אדם, שיכול לעשות מעשים טובים ומעשים רעים, וכל מעשה יוגדר בפני
עצמו ולא יכלל בכללתו של האדם. במיוחד מורכבות הדמויות של הוריה של ליירה,
הדמות הראשית. אימה, גברת קולטר, שבמבט ראשון היא ללא ספק התגלמות הרשע
והאכזריות, מקריבה עצמה למען ביתה. אביה, לורד עזריאל, אדם סמכותי שכולם
רוחשים לו כבוד, שללא ספק גילה תגליות חשובות ביותר - פרץ פתח בין
העולמות! עושה מעשים נוראים שבעיניו זניחים משום שהם מצדיקים את המטרה. זה
מעניין לראות איך כל אחד מהוריה השפיע על ליירה, איך את היכולת לשקר
ולהמציא ולבדות היא לקחה מאימא, ואת הנחישות והאומץ מאביה. זה מעניין מאוד.
אבל
האמת היא שאני אהבתי יותר את דמותו של ויל. לא יודעת למה, אבל התחברתי
אליו יותר. הוא נחוש מאוד בדעתו, מפוכח, שקט, בעל אישיות חזקה ורצון של
ברזל. לפיליפ פולמן יש דמויות עגולות ועמוקות, שזה מה שאהבתי מאוד בכל
הסדרה, כמובן בנוסף להרפתקאות, לפילוסופיה של הספר, לרעיונות המבריקים.
מה
שהפריע לי בספר, זה שלעיתים סגנון הדיבור של הדמויות נעשה יותר מידי
רגשני, יותר מידי משתפך, תיאורי, קיטשי ומעורר בחילה. "הו וויל אני רוצה
לנשק אותך עד כלות חיי!" "הוווו ליירה אינני יכול לחיות בלעדיך, גופך כה
ענוג וריחך משכר את חושי, איני יודע מה אעשה בלעדי הניצוץ הבוהק של שיערך
הזהוב כשמש הזורחת בתחילתו של יום!"
הממ, כן. אני בטוחה שאתם מבינים
למה התכוונתי. אני אוהבת רומנטיקה בספרים, אבל לפעמים זה נעשה יותר מידי
דביק עד כדי בחילה. וזה לא רק בין אהובים, זה גם בין סתם חברים. "אחותי!
דעי לך שתמיד אשאר לצידך, תמיד תהיה לך אחות בקרב המכשפות, לעולם לא אנטוש
אותך..." וכו' וכו'.
לרחם על סיליה
ספר חמוד, תמים, משעשע, מהספרים האלו שאפשר לקרוא שוב ושוב ושוב ולא ימאס
לך מהם. הגיבורה של הספר פשוטה, רגילה, לגמרי לא מיוחדת אבל גם לא חופרת
ולא מלאה ברחמים עצמיים כמו בכמה ספרים בנות אחרים שקראתי מהסוג הזה.
אהבתי במיוחד גם את הצורה שהספר נכתב - כולו מורכב ממכתבים. התכתבויות
ארוכות בין אליזבת, הגיבורה לבין תלמידה מבית ספר אחר, המכתבים-על-המקרר
של אמא שלה, ההודעות והמכתבים מ"אגודות" ו"ארגונים" פיקטיבים - המשעשעים
מאוד.
בקיצור - ספר מתוק ומקסים.
בת 15 מקסימה אך מוטרפת
ספר מצחיק, מאוד משעשע, שנון, כזה שאפשר לקרוא כמה פעמים ולצחוק ולהנות כל פעם.
הערה אחת - יש לספר ספר המשך, "כמעט בת 16, עינוי מוחלט" שממש לא אהבתי.
אחרי הספר הראשון נורא רציתי שיהיה לו המשך, אבל הספר היה פשוט עלבון
וביזיון ביחס לספר הראשון. הוא היה חופר, מטומטם, קנאי ומעצבן. אם בספר
הראשון נתקלנו בגיבורה שהייתה לגמרי שולטת, אז בשני היא השתנתה לחלוטין
ונהייתה קנאית ומעצבנת. מה עוד שהסופרת החליטה שצריך להכניס קצת "מוסר"
או מה שזה לא יהיה ותקעה כל מיני תובנות לא קשורות.
אודרי חכי
ספר חמוד, משעשע וכייפי. כזה שכתוב בקלילות ובציניות, בסגנון מאוד מעודכן,
בשילוב של שירים ומוזיקה ובכלל - אהבתי את הרעיון של בחורה שמתפרסמת
בעקבות שיר שכתב עליה האקס שלה כשהיא זרקה אותו.
שומרת אחותי
ספר מרגש ונוגע ללב על ילדה שנולדה רק בשביל לתרום לאחותה חולת הסרטן. ספר
עצוב מאוד. כולו, לא רק הסוף. בכיתי המון בכולו. אהבתי לא רק את הסיפור
המרכזי, של אנה וקייט ושרה ובריאן, אלא גם את סיפורי המשנה, של קמפבל
וג'וליה, של ג'סי. ספר מדהים שכתוב מעולה.
המשחק של אנדר
ספר מדהים. מדהים מדהים. קראתי אותו לפני בערך שנה, ואני לא זוכרת ממנו
יותר מידי. זה בין ספרי המדע הבדיוני היחידים שקראתי - וממש אהבתי אותו.
אהבתי את המשחק, מאוד, את כל הרעיון. גם את הסוף [זה לא בדיוק הסוף, כי
הספר עדיין ממשיך, אבל הפואנטה המרכזית, הספוילר העיקרי].
אני לא יודעת, אבל לדעתי זה גם ספר מאוד עצוב. בכיתי בו ה-מ-ו-ן. זה
ושומרת אחותי, אלו הספרים שבכיתי בהם מלא. ושומרת אחותי מילא, זאת אומרת -
סיפור נוגע ללב על ילדה חולת סרטן ועל אחותה שנולדה רק בשביל חלקי חילוף
לאחותה... ברור שזה יהיה ספר עצוב מאוד. אבל גם המשחק של אנדר הוא ספר
נורא עצוב לדעתי. הוא מרגש, הוא מייסר, הוא מסעיר. ואהבתי אותו מאוד.
ספרים נוספים, שהם אמנם לא בטופ, אבל עדיין ראויים לציון:
אשתו של הנוסע בזמן
אני לא זוכרת יותר מידי מהספר הזה, חוץ מזה שהרעיון שלו מבריק ומגניב
ואדיר. הכתיבה סבבה, אבל לא מיוחדת יותר מידי, ולפעמים יש קטעים משעממים.
אבל אהבתי מאוד את סיפור האהבה חוצה הגבולות והזמנים של הנרי וקלייר,
למרות שהוא קצת בלתי אפשרי להבנה, כשחושבים על זה. קלייר פגשה את הנרי
לראשונה כשהייתה בת שש, כשהוא היה נשוי לה; והנרי פגש את קלייר לראשונה
כשהיה בן עשרים ושש, כאשר היא כבר הכירה אותו. זה די פרדוקסלי, אבל תודו
זה מגניב לגמרי.
הסוף של הסיפור היה עצוב, אבל אהבתי אותו ואהבתי את הרמזים המטרימים [רמז אפי! הא!] במהלך הסיפור.
ארטמיס פאול
ספר נחמד, מעניין ומתוחכם, מקורי יחסית (לפחות יחסית לספרי ילדים/נוער) - לפחות בהתחלה.
ארטמיס, הדמות הראשית - הגיבור, הוא בהתחלה לא גיבור בכלל, אלא דווקא הרשע
בסיפור. זה היה שינוי מרענן, ספר שמיועד לילדים ונוער בו הדמות הראשית היא
לא הדמות הטובה שמצילה את המצב, אלא דווקא הדמות שגורמת לכל הבעיות (שוב,
בספר הראשון). ארטמיס הוא גאון... ופושע. זה יוצר שילוב מעניין ומבריק של
עלילה נחמדה בסה"כ. החיסרון הוא בכך שהספר די צפוי, ומתעסק יותר מידי
בפעולה ואקשן, ובשביל זה אפשר לראות סרט.
לאט לאט במשך כל חמשת הספרים שיצאו בינתיים, ארטמיס מפתח יותר ויותר
מצפון. בהתחלה זה עוד היה נסלח, כי הוא עדיין גאון פשע שקסי, אבל אח"כ זה
מתחיל להיות עוד ספר פנטזיה בו הדמות הראשית הוא הגיבור ההירואי שלא יכול
לסבול את זה שאנשים חפים מפשע ימותו לחינם, וכל זה. וזה גם די פוגם ביכולת
השכלית שלו - טעויות שבספר הראשון הוא בחיים לא היה עושה.
אני מחבבת גם את הולי, הפיה, שנונה, קשוחה ומשעשעת. ואת באטלר, שומר הראש המעגניב.
בקיצור - סדרה נחמדה, שנונה ומרעננת. לא יותר מזה.
הסיפור שאינו נגמר
ספר חמוד, אני לא אגיד קליל כי הכתיבה שלו די מסובכת כזאת, אבל העלילה
מגוונת בפנטזיותה. אגדות ופנטזיה כיפיות מאוד. אני ממליצה לקרוא, ולא
להתייאש על ההתחלה מהסגנון.
יומני הנסיכה
ספר חופר. אלוהים אדירים כמה שהוא חופר. קראתי אותו כשהייתי בכיתה ז', ואז
ממש אהבתי אותו. לפחות את הספרים הראשונים [עד החמישי]. הוא בעקרון נחמד,
סגנון טינאג'רי כזה... אבל לא ממש מעודכן. קליל. חופר. דמות ראשית די
מעצבנת, אבל מעט חיננית. חופרת. הערכה עצמית ברצפה. פאדחנית. רגשי נחיתות.
חופרת. חופרת. חופרת. זהו. ואחרי השישי זה נהיה ממש דפוק.
השוואה בין יומני הנסיכה לדמדומים.
נערת החלום האמריקאי
גם כן ספר של מג קאבוט, אבל ספר שיותר חיבבתי מיומני הנסיכה. אולי בגלל
שזה ספר יחיד ולא סדרה [למרות ששמעתי שכן יש נערת החלום האמריקאי 2 שפשוט
לא תורגם]. בקיצור, הסגנון הוא די אותו סגנון. זה אומנם לא יומן, אבל
עדיין נכתב בגוף ראשון, עדיין יחסית חופר, וגם הגיבורה היא דמות ראשית די
שבלונית של מג קאבוט. מההאלה שמתפרסמים בעל כורחם, או משהו כזה. אבל זה
ספר בנות די חמוד, בסה"כ.
אנגוס (יומנה של ג'ורג'יה ניקולסון)
סדרת ספרים הורגת מצחוק, אבל אידיוטית לחלוטין. הספר מלא בבנות עשרה
טיפשות שכל מה שמעניין אותן זה בנים, איפור ושטויות - אבל שנון באופן נורא
משעשע. זה בין הספרים היחידים שבזמן הקריאה שלהם פשוט לא הפסקתי לצחוק כמו
מטומטמת וכולם בהו בי. וזה קצת בעייתי כשאת באמצע שיעור.
מקומאחר
אליזבת הול מתעוררת במיטה זרה ומגלה שהיא מתה.
כך, פחות או יותר, נפתח הספר "מקומאחר". האמת היא, שהעלילה והכתיבה בפני
עצמה ממש לא מיוחדים, וסביר להניח שבלי הרעיון המיוחד של הספר - לא היו
מעניינים אף אחד. אבל זה כל הקטע. הרעיון המיוחד של הספר זה מה שעושה
אותו. נכון, אז אולי עם כתיבה ועלילה טובות יותר הספר היה מצוין, וקצת
חבל, אבל גם ככה מתקבל ספר נחמד עם רעיונות מעניינים על מה שקורה
לאחר המוות, ולא בסגנון של סרט אימה.
כפי שבוודאי שמתם לב, זה רק חלק
א'. את חלק ב' שלא היה לי כוח להמשיך אני אפרסם אח"כ. מתישהו. מבין הספרים
שנכללים בו: הארי פוטר [כמובן], אח זאב והמשכיו, פרסי ג'קסון, הלוויתן
מבבל והמשכו, סבריאל, ספרי הרלן קובן ועוד כמה.
אז זהו. להית'.
נ"ב - רק עכשיו שמתי לב שהשאלון שלי על ספרים פורסם השבוע, אז זה בדיוק מתאים P:
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
