וואו איזה אבסורד

וואו. לא נתפס לי כמה זמן לא הייתי פה.

זה מרגיש כמו נצח.

אף פעם לא הייתי מכורה גדולה לישרא, אף פעם לא חיה, נושמת ומעדכנת ישרא. (הייתי יותר בקטע של פורום)

אבל ישרא תמיד היה הפינה החמה בשבילי, מקום לפרוק את כל מה שאפשר ולהגיד (כמעט) כל מה שרוצים. הכר הפורה של לסיפורים, לשירים, לביקורות, לחפירות. לאנשים.

ורק כשנכנסים היום, עכשיו, לבלוג, הבנתי עד כמה התגעגעתי למקום הזה משלי.

אז עוד מעט אני בת 18, ועוד מעט אני כבר חמש שנים (עם הפסקות) בישרא. אני וישרא זוג אוהבים לא כל כך מוצלחים: יש לנו עליות, ומורדות, ופרידות, אבל בסוף אנחנו תמיד חוזרים אחד לשני.

וואו, איזה חפירה סמנטימנטלית וסכרתית מעוררת בחילה.

כדאי שנעבור לדברים חסרי משמעות אבל יותר כיפים? (ממש)

בעצב רב וביגון קודר (היה כאבי רב) מת לי הפלאפון שוב. וזה כל כך עצוב, כי הכל הלך. כל הסמסים, כל המספרים, כל הפתקים שלי עם הרעיונות המדהימים לסיפורים שאני בחיים לא אכתוב כי אני עצלנית מידי אבל תמיד נעים להסתכל בהם. הכל נעלם (אלא אם כן יקרה נס).

ומשום שההורים שלי משוכנעים שהרסתי אותו מהר מידי (זה לא אשמתי שהוא נופל כל הזמן! יש גרביטציה!) אני תקועה בינתיים עם הפלא' הקודם שלי. מה שעצוב מאוד, בכלל שהוא א. מעפן ברמות קשות. ב. הרוס מהגשם ההוא של חורף 2009 (זה לא נשמע טוב כמו שנים מהמאה העשרים).

ככה שכרגע המקסימום שאני יכולה לעשות זה להתקשר לאנשים. או, לנסות להכות על המקשים במשך חצי שעה על מנת לשלוח הודעה של חמש מילים. קשה, קשה מאוווד.

וגם ככה באופן כללי תקופת מבחנים וזה חרא ולא כיף וכולם שונאים אותי ובוהו. רק מצב האומה מנחם אותי. אני מאוהבת בגורי אלפי קשות. הוא שולט בת' הידיעה והוא סגיד והמילה הזאת עברה מהעולם עם הזרימה של אדם מסוים אבל לא משנההה.

אין לי כוח לחפור עוד. היו שלום. (מי שעוד קורא פה בכלל - השמיע קול, פליז)