וואו איזה אבסורד

לאחרונה הבנתי שנעשתי קרה ומנוכרת. התגובות שלי בשיחות עם אנשים שהם לא חברים קרובים או משפחה קרובה - מסתכמות בתשובות מאוד קצרות בדר"כ.
אני לא יודעת מה בדיוק גרם לזה, אם אני הסתגרתי מרצוני או שפשוט התאמתי את עצמי לאחרים, אבל בכל אופן - אני די מרוצה. יש משהו כיף בלשמור דיסטנס. ככה אף אחד לא מתקרב יותר מידי. אף אחד לא פוגע.
ככה אני שולטת בעניינים, ולא האדם האחר. אני שומרת על מראה קר, ישיר והחלטי. כמו מין מסכה שמגינה עליי מכל האכזריות שבחוץ. אף אחד לא מגיע אליי ככה.
וזה אני, כן? אני בחרתי בזה. אני עשיתי את זה.
אבל ברגעים בהם אני לכודה במעטפת הקרח שהתגבשה סביבי, חנוקה עד כדי, לעיתים, חוסר יכולת לתקשר, כמו שפעם הייתי יכולה, ברגעים האלה... אני כבר לא ממש בטוחה.

המסכה שלך זה רק חלק המוני יותר באישיות שלך.