 כינוי:
ואלס עם מטילדה בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 11/2009
מוות! ולא, זה לא פוסט נעורים תמים
הנמלים האלה!!! ימח שמן.
רוצות לרצוח אותי. הן אנטישמיות!
הן רודפות אחריי! ולא, אני לא פראנואידית! הן היו בשירותים. אח"כ התפשטו. כמו סרטן!!!
עכשיו כשהן הושמדו, הן החליטו להעביר מסר, בשעתן האחרונה, לנמלים בבצפר שלי. הם בנו קן בקיר.
אני יושבת ליד הקיר.
למה?! הווווו, גורל אכזר, הכה בי עכשיו! *בום*
בקיצור, זוועת עולם. איך שהן מתרוצצות להן שם, אחוזות תזזית. אחוזות אמוק. אחוזות טירוף. אחוזות... לא משנה. זה כאילו הן על סמים. או סטרואידים, רק אלוהים יודע מה הנמלים המוטרפות האלה לוקחות.
בשיעור היסטוריה היה השיא. הן טיפסו לי על השולחן! אז אני ושותפתי לשולחן התלוננו למנהל (הוא מלמד אותנו היסטוריה). והקטע הוא, שבדיוק למדנו על אנטישמיות. רציתי לשתף אותו במזימה האנטישמית של הנמלים נגד היהודים, נגד האנושות ונגד העולם כולו, אבל איכשהו תיארתי לעצמי שהוא לא יגיב לעובדה הזאת בהבנה. ותשמעו, זה לא שתכלית חיי היא להיות בבית משוגעים, אז.
אבל. אעאעאע! ימח שמם, של הנמלים, ימח שמם של הנמלים, ימח שמם של הנמלים! [נא לשיר בהתלהבות במנגינת מי שלא קופץ צהוב/ירוק/אדום/סגול חציל]
בקיצור, החלטתי לעשות רשימה, "כל הדרכים לחיסול נמלים" [עדיפות לדרכים מכאיבות *סדיזם*]
אז יש כמובן את המדביר נמלים. אבל אני אגיד לכם משהו, בסוד. הוא לא באמת עובד. כאילו, הגעתי למסקנה שהנמלים הן מן גזע הארי כזה. יש להן עמידות מדהימה בפני רעל. ברצינות. הן סוג של מוטציות. בקרוב יהיה "אקס-מן: גרסת הנמלה". הן ישימו בכיס הקטן את באטמן וספיידרמן וסופרמן. הן פשוט יקישו באצבע ובום! כולנו נעלם. ככה זה יהיה, אני אומרת לכם.
אז, הבה נסכם - מדביר נמלים - לא עוזר.
יש כמובן את השיטות הקלאסטרופוביות. לסתום להם את הכניסה לחור עם רובע (מן... סותם חורים שכזה) או משהו דומה, בכיתה אני אישית השתמשתי בחתיכת נייר מגולגלת, תקעתי בתור החור שלהם והתיישבתי לצפות בהן מתחרפנות מזה שהן לא מצליחות להכנס. זה היה מהנה באופן חולני. אבל הן ביקשו את זה!
עוד שיטה שאני משתמשת בה לעיתים, זה לתפוס אותן בעזרת נייר, למעוך *מואהאהא* ולזרוק לפח. או יותר טוב, לאסלה. וזה לא שאני רעה, כן? כאילו, מה, זה בטח כמו פארק מים בשבילם. "ווהוווו, מגלשת מים סופר גרנדיוזית!" הן כל הזמן תקועות בחורים המסריחים שלהן [או על השולחן שלי] ומפסידות את כל הנאות החיים. אז אני עזרתי להן קצת, מה רע? קצת נחמדות.
אבל הקטע הוא שהן הפגינו שוב את קישורי המוטציה הבלתי נלאים שלהן. פעם תפסתי מלא וזרקתי לאסלה, ואחרי שהורדתי את המים וצפיתי בהם נשטפים בסדיסטיות, הבחנתי שנשארו מלא שלא ירדו! כאילו, מה, לעזאזל?! איך אתן יכולות להתגבר על זרם מים כזה?! אתן לא חתולות! יש לכן רק נשמה אחת! אם בכלל! אתן חסרות נשמה! אתן מפלצות! אעאעאע *צרחות אימה*
בכל אופן, תמיד אפשר לשטוף אותן במים לכיור, ואז כמדומני הן לא עולות חזרה [אבל לכו תדעו]. ומישהי פעם הציעה לי לשרוף אותם, אבל אני מודה שעוד לא ניסיתי את זה.
עוד פטנט חדשני שניסיתי, ועבד בהתחלה עד שהנבלות הקטנות פיתחו עמידות לזה, כמו תמיד, זה מין גרגרים כאלה שמבחוץ זה משהו שמגרה נמלים... [עוף בגריל?] ומבפנים... זה מורעל! טדה! זה כמו התפוח המורעל של שלגיה! זה כמו היין-דבש המורעל של סלגהורן [כן, כל האסוציאציות שלי הן או מאגדות ילדים או מהארי פוטר. ככה זה.] זה כמו הסוס בטרויה! זה גאוני. גאוני!
ו... טוב. את הדבר הכי טוב שמרתי לסוף *מחככת ידיים בהנאה* אבקת רעל! *חיוך רקוב*
זה מין אבקה. לבנה. כמו אנטרקס. כמו סוכר. כמו מלח. כמו... הרבה אבקות לבנות. ששמים על הרצפה, ואז הולכים. וכשחוזרים... יש גופות! מלא! בכל מקום! המוני כתמים שחורים קטנים שגורמים לי אושר עילאי. הן מתות!!!
והבה נסיים בקריאות מוות לנמלים:
הידד! האח! הריעו!
מותו נמלים, מותו!
| |
באבה לובה
היום חזרתי לבית ספר.
זו הייתה הרגשה משונה, להבלע שוב בים הפנים, הקולות, הריחות. בלי השקט והשלווה הדוממת של הבית.
מצד אחד זה כאילו לחזור לחיים, לשגרה, לפעילות. מצד שני זה מחניק, כאילו הכל סוגר עליי. תחושה קלסטרופובית במקצת.
טבילת אש, קפיצה למים. איך אפשר לתאר אותו דבר במושגים שונים כל כך?
פשוט להתרגל לחיות מחדש.
סיימתי את "ההסכם" היום. פתאום ביום אחד סיימתי חצי מהספר. לא בטוחה מה הסיבה לכך. האיחור בהחזרה לספריה? אני בספק. כמה ימים לא היו עושים את ההבדל, במיוחד כשהספרנית מכירה אותי בתור אחת שגומרת ספר בשבוע-שבועיים. המתח? יש לזה חלק נכבד, אבל האמת היא שגילו את הנושא המרכזי של ההפתעה בכריכה האחורית. ככה שכל הספר ידעתי איך באמת אמילי מתה. זה נורא דבילי. השעמום? טוב, לפעמים באמת קראתי בגלל שעמום, אבל היו לי עוד דברים לעשות. זה לא רק בגלל זה. האמת היא שפשוט רציתי לסיים את הספר כמה שיותר מהר, כדי להיפטר ממנו. הוא יפה, כן. אבל הוא גם מזעזע. הוא קשה לקריאה, הייתי מדרגת אותו כNC17 בתוספת טריגר של אונס. אז כן, אני ממליצה, אבל מה שנקרא - לא לבעלי לב חלש או נפש רכה מידי.
שאלה למי שקרא/ה הרלן קובן אי פעם בחייו, אם יותר ואם פחות. אני אישית קראתי רק שני ספרים שלו - ההזדמנות האחרונה ואל תגלה, והם בהחלט נחמדים מאוד אם כי לא יותר מידי מבריקים. בהזדמנות האחרונה ידעתי די מהתחלה על החבר שלו, כי תיארתי לעצמי שבספרים כאלה האנשים שאתה לא חושד בהם הם אלו שבסוף מתגלים כאשמים. כמו בחיים *אנחה*. סתם. בקיצור, אני יודעת שלא יהיה לי כוח לקרוא את כל הספרים שלו, לפחות לא בבת אחת, אז מי שקרא - תמליצו על הספר או שניים הכי טובים שקראתם שלו. ואם זה אחד מהספרים שקראתי, אז תחשבו על ספר אחר.
למי שרוצה, רשימת הספרים -
ההזדמנות האחרונה (קראתי), אל תגלה (קראתי), הנעלמים, היער, דיו חיוור, הבטיחי לי, תחזיקו חזק, התמימים, דם חם.
תודה לעוזרים D:
| |
בבואה
כשדנה מביטה במראה היא רואה מפלצת.
כן, ממש מפלצת, כמו בסיפורים. גדולה, ירוקה, מכוסה קשקשים.
דנה נבהלת אז, פונה לאחור, אבל מאחוריה רק אפלה ושְחור.
הכל חשוך, רקוב ומזוהם. דנה בוכה, מזילה דמעה אחר דמעה.
מתייפחת, זו היא שם במראה.
היא מרימה את ידה, מטיחה בזכוכית,
שנשברת לאלפי רסיסים.
היא צוחקת למראה, זה מה שרצית?
ואז דנה חופנת את השברים בידה ומועכת
הרסיסים מתחפרים תחת עורה,
ודם אדום וחם נוזל, מכתים את הזכוכית השקופה
ודנה מאושרת.
היא ניצחה את המראה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
