 כינוי:
ואלס עם מטילדה בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2010
בלגן, ספרים ועיצוב חדש (:
הלווה! עיצוב חדש! וכל הזכויות על התמונה שייכות לצלמת המדהימה הזאת.
אעע. משעמם לי. אני כ"כ משועממת שאני אפילו כותבת בלוג כדי להתחמק מלעשות ש"ב/ללמוד למבחנים/לנקות את החדר שלי.
החדר שלי נראה זוועה. באמת. פעם הוא היה מסודר. פעם הייתי מתאמצת לשמור על
הסדר שבו. עכשיו הוא נראה כמו מזבלה. השולחן טובע בערמות של ספרים, דפים,
מחברות, חפצים שונים, פצירה, סיפורים, עבודות, טונות של ניירת, טישו -
משומש וחדש. וזה עוד מילא, זה רק השולחן. אבל מרוב גרביים, עוד ספרים,
נעליים ואבק לא רואים את היער. סליחה, את הרצפה. הכסאות עמוסים לעייפה
בערמות של בגדים. ועוד בגדים. ועוד קצת בגדים. וגם כל המדפים מלאים אבק, ו
- אוך. אני רק מסתכלת על זה ואני חוטפת עצבים.
אבל טוב, לפחות יש גשם.
אתמול היה צום, ונכון תמיד בצום כולם מסתובבים ושואלים את כולם אם הם צמים
או לא, ואם הם צמים אז יש ביניהם מין אחוות לוחמים גיבורים כזאת. ואם הם
לא צמים אז שונאים אותם. ונכון תמיד ששואלים מישהו אם הוא צם או לא והוא
אומר שלא, אז הוא גם מתחיל לתרץ את זה. כאילו אכפת לי, בסה"כ שאלתי כדי
לדעת אם אני צריכה לתת לו כיף או כאפה.
הייתי שלשום בסרט פרסי ג'קסון וגנב הברק. ו - זה סרט חמוד. ומשעשע. אין מה להגיד. גם הספר היה כזה.
בחלק מהדברים הספר טוב יותר ובחלק הסרט, אבל באופן כללי הם די דומים. הם
חמודים ומשעשעים. וזה הכל. זה לא כמו להשוות את הארי פוטר הסרט להארי פוטר
הספר. ששם אין מה להשוות בכלל, ברור שהספר הרבה יותר טוב ומעביר דברים
אחרים והסרט לא מדויק ומחסיר פרטים וכו' וכו'.
גם בפרסי ג'קסון הסרט יש דברים שחסרים, חלק היו מעצבנים, וחלק לא כ"כ
הטרידו אותי מכמה סיבות. אני לא מעריצה מטורפת של פרסי ג'קסון כמו שהייתי
של הארי פוטר [ועדיין, אבל פחות], אלא סתם אחת שאהבה את הספרים ונהנתה
מרובם. חלק מהדברים אולי גם לא היו נחוצים, במיוחד לא לעלילה של הסרט
הראשון, כשלא בטוח אם ימשיכו אותו ואין מה להשאיר את הצופים במתח לחינם.
לא בסרט הראשון שהמשכו מוטל בספק [כמו במצפן הזהוב שהסרט היה כישלון מוחלט
ונחרץ ולא הייתה שום מטרה להמשיך אותו].
השחקן הראשי, פרסי, היה חמוד ואמריקאי. כמו הדמות שלו. כשחושבים על זה, גם
דניאל רדקליף הוא די מתאים לשחק את הארי. כמובן שהוא הרבה יותר גרוע
מהארי, אבל באיזשהו מובן שניהם פוצים קרציות.
בקיצור, היה נחמד ביותר.
שלשום הייתי גם בספרייה, ודאמט, אין מה לקחת! פשוט אין. את הספרים שיש -
או שכבר קראתי, או שהם דפוקים. וזה לא שאין ספרים שאני רוצה לקרוא. יש,
אבל או שהם מושאלים או שאין אותם בכלל. וכמה ספרים כבר אפשר להזמין בבת
אחת?
בסופו של דבר לקחתי הארי פוטר 5 [אני קוראת מההתחלה את כל הסדרה בפעם
האחרונה למשך... עשר השנים הבאות, והאמת היא שברוב הפעמים שבאתי לקחת ספר,
היה לי מזל למצוא ספר חדש - {את הראשון, הרביעי והחמישי לקחתי חדשים.} אז
אני רואה ספר חדש, יפה. זה יהיה בזבוז לא לקחת אותו! למה שמישהו אחר יקח
אותו לפני? {האמת שזה לא רק בה"פ ככה, אלא גם בכל ספר. חוץ מהפעם ההיא
שראיתי ספר חדש עם כותרת של "תולדות האנושות מהעת העתיקה ועד ימינו" או
משהו כזה, ובכל זאת - ספר חדש-ספר חדש, אבל גם לי יש גבול} אז בקיצור,
לקחתי אותו] (מה, סוגריים כפולים זה לא מגניב יותר?)
ויומנו של חנון [הראשון]. האמת שאף פעם לא קראתי את זה עד עכשיו, כי זה
נראה לי ממש דבילי, אבל חברה שלי טוענת שהוא חמוד, אז אמרתי ננסה. אז
ניסיתי. והוא באמת חמוד ומשעשע כזה בדרך ילדותית אך נחמדת.
הספר השלישי והאחרון היה נעלי קולנוע. קראתי את נעלי בלט ונעלי החלקה והם
היו נחמדים ומטה. נעלי בלט היה נחמד, נעלי החלקה היה עוד פחות מזה. אבל
שוב, לא היה מה לקחת. מה שמביך זה שזה מנוקד. גאאד. מנוקד! לא קראתי ספר
מנוקד מאז ג'ינג'י ומנהרת הזמן!
והדבר הכי מעצבן, זה ששעתיים (!) אחרי שעזבתי את הספריה, התקשרו להגיע לי
שהגיע לי ספר. אוךךך. אחרי שכבר הייתי שם! והיום לא יכולתי ללכת, ומחר יום
שישי, ובפורים יש להם חופש. אז יקח לי עוד מלא זמן לקחת אותו.
לפני כמה ימים הייתי בהכתרה של השמינית. היה נחמד ומשעשע, ולפעמים גם ממש
מצחיק. רוב השחקניות שיחקו בצורה די עלובה, אבל היו כמה ראויות לשבח
[המזכירה, המורה למחשבים, ועוד כמה]. בסה"כ הייתה הצגה חמודה, בלי יכולות
משחק טובות מידי, אבל די הגיוניות ביחס לעובדה שהשחקנים, התסריט והבימאות
הן של שמינסטיות.
אגב, יש לי שאלה. כבר בפוסט הקודם סיפרתי לכם שאני כותבת פוסט ביקורות על
ספרים, ואני מתלבטת. הוא די ארוך, אז אני מתלבטת אם לפצל אותו
לשניים/שלושה פוסטים, או להשאיר את הכל בפוסט אחד? איך הייתם מעדיפים
לקרוא?
טוב. יאללה. מממממביי.
| |
לקרוא מחשבות
לפעמים אני חושבת, שהלוואי שיכולתי לקרוא מחשבות.
תחשבו, זה היה עושה הכל הרבה יותר פשוט! לא היה צריך לחשוב על כל דבר שמישהו אומר בתהיה אין סופית למה הוא התכוון, לא היה צריך לשאול מישהו למה הוא התכוון, מה הוא חושב, מה הוא רוצה.
אפשר היה להבין בקלי קלות אנשים שלא מסבירים את עצמם. כל אי ההבנות המעצבנות האלו היו נעלמות.
במקום להתחבט עם עצמך בשאלה מה הצד השני חושב, פשוט היית בודק/שומע/קורא/מטלפת את זה.
אוך! הלוואי והיה אפשר!
[וכן, אני יודעת שזה לא אפשרי, ואני יודעת שיש לזה חסרונות, כן וכן. אבל זה היה כ"כ מקל על החיים.]
מצטערת על הפוסט הקצר והדפוק, אבל אין לי כ"כ מה לכתוב. אני עובדת כרגע על פרויקט של סיקורים/ביקורות/המלצות על הספרים האהובים עליי. זה מתקדם יופי ואני מקווה שבקרוב אתחיל לפרסם.
שבוע טוב וחודש אדר שמח (:
| |
מבחנים: פחד אלוהים, וצביעות
אהההה! [פצ'י. סתם, לא.] החיים בזבל.
שלוםשלום, מה שלומכם? איך הילדים? איך הבעל? והאישה? איזה יופי.
משעמם לי. אין לי מה לכתוב. אין לי כוח אפילו להתלונן. [פאקינג מבחן ענק במתמטיקה בשבוע הבא כשאין לי מושג לגבי חלק גדול. נכבד. רוב. החומר, בעצם, כי לא הייתי איזה חודש מתישהו ופספסתי את כל המעגל ואז לא הבנתי את כל הפרופורציות והמעגל חוסם וחסום ונחסם במשולש. למה הם צריכים לחסום אחד את השני? מה הם עשו?! למה להתעלל בי ככה?!
בקיצור, אין לי מושג. האמת היא שאני די אוהבת גיאומטריה. כאילו, יותר מאלגברה. גיאומטריה זה כמו חידה או פאזל שצריך להרכיב את כל מה שאתה יודע בשביל להגיע למשהו. לא צריך לכתוב מגילות עם איקסים ו-וואים ואמים ואנים ואיים וקיים. פשוט מקשקשים דברים על השרטוט ואז כותבים את זה.
אבל זה קצת בעייתי כשאת לא יודעת את החומר. וכשבמבחן הקודם חטפת בלאק-אאוט והתבלבלת בין ימין לשמאל ומאז את בפאניקה. פחד אלוהים.
עכשיו, חוץ ממתמטיקה יש לי גם מבחן בלשון. עכשיו, לשון זה נחמד. כאילו - אני מהמעצבנים האלו שמתקנים לאנשים טעויות בלשון, שזה די כיף [תיקון טעות: זה מאוד כיף] אבל כשלומדים לשון [בניינים] יש קטעים הזויים. זה כאילו פתאום אתה מבין שכל מה שהכרת עד היום בכלל לא קיים. זה כאילו נכנסת למטריקס וגילית שאתה קיאנו ריבס. או ניאו. לא חשוב. פתאום אתה קולט שעד עכשיו אמרת משהו לא נכון ואז זה כזה "מה??!@#?!$^! אומרים הבריקה עם חיריק ולא עם צרה! מה?!?! אני לא יכולה להאמין! זה לא קורה לי! אני חולמת! זה לא אמיתי! לאאאאאאאאאא!!!11"
בקיצור, זה ממש עצוב. שבירת סטיגמות וכאלה.
בנוסף למתמטיקה ולשון, יש לי גם מבחן בבקיאות בתנ"ך. ויש בגרות השנה [גם במתמטיקה ולשון]. וזה עצוב כי יש לי איזה שני ספרים [שמות ושמואל א'] להשלים. !#$^!#$
אוה, ולפני יומיים עשיתי מבחן באנגלית. כאילו, ניחשתי. וחפרתי. והמצאתי סיפור על חתול שחור. היינו צריכים להתחיל סיפור עם משהו כמו "חתול שחור עמד ליד השער". מה לעזאזל אני יכולה לכתוב על חתול שחור ~באנגלית~? האוצר מילים שלי באנגלית שווה לאוצר מילים בעברית של ילד בכיתה ג'. עצוב, אני יודעת. אבל ככה זה. אז פשוט התחלתי לקשקש שטויות. בסופו של דבר הסיפור שלי היה, עם הרבה מריחות וחזרות וחפירות מסביב לעניין, משהו כמו - "באתי הביתה וראיתי חתול שחור והסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי ואז באתי להכנס הביתה והוא בא אחריי והתחלתי לפחד למרות שאני לא מפחדת מחתולים שחורים ואז נכנסתי הביתה ואז הוצאתי קורנפלקס וחלב ואז הוא נכנס דרך החלון ואז הבנתי שהוא רעב ואז הבאתי לו חלב ואז הוא היה חמוד."
כן, נכה. מתאים לעיתון של ילדים בגן. אז?
טוב, אז זהו. ככה זה. יש לי טונות מבחנים ובמקום ללכת ללמוד אני יושבת פה וכותבת פוסט אידיוטי.
כמו שאמרתי - החיים בזבל.
טוב. אז ככה. חפירה מס' 2: אני צבועה.
יש איזושהי ילדה, נניח נקרא לה א' סטייל משה קצב והמתלוננות, שאני לא סובלת. כאילו, פעם היינו חברות ואז לא. עכשיו, אני לא יודעת מה היא חושבת עליי עכשיו, אבל לא נראהלי שהיא יודעת את זה. אנחנו לפעמים מדברות... וכאילו, אני מניחה ששתינו יודעות שאנחנו כבר לא בדיוק מה שהיינו פעם, אבל לא נראה לי שהיא יודעת שאני שונאת אותה. וזה לא נעים לי, אבל מה אני אמורה לעשות? אני לא רוצה להיות צבועה, אבל מה אני אמורה לעשות, לבוא אליה ולהגיד לה - "היי א' מה קורה, אני שונאת אותך. להית' ויום נעים"? לא בדיוק רעיון מזהיר.
אני לא רוצה להעליב אותה, אבל אני כ"כ סולדת ממנה. אוך. וגם עכשיו כשאני כותבת על זה פה, אפילו שהיא לא מכירה את הבלוג ובחיים לא תכיר, אני מרגישה לא נעים. אז איך אני יכולה לבוא ולהגיד לה את זה בפנים?
עכשיו, אתם בטח תגידו שאם אנחנו בקושי מדברות אז למה אני צריכה בכלל להגיד לה את זה, למה אני לא יכולה פשוט להתרחק כאילו שטסתי לשליחות בהודו? כי אני מ-ת-ה להגיד לה את זה. אני מתה להגיד לה את כל מה שאני רוצה. אני לא יכולה פשוט לשתוק, היא כ"כ עולה לי על העצבים. בהתחלה אמרתי, טוב, אוקיי, היא אולי מעצבנת לפעמים אבל ככה זה כולם, ואז פשוט מרוב שכעסתי עליה כל דבר שהיא עשתה עיצבן אותי. ואני אומרת לעצמי, וואו, הילדה הזאת כ"כ ילדותית ומטומטמת וחשה ושתלטנית וצומי. ואני אומרת לעצמי, עזבי, זה לא יפה. אבל אני יודעת שגם היא לא בדיוק טלית שכולה תכלת ומגיע לה. וזה מעצבן. אין לי מושג מה לעשות. מצפון יכול להיות נורא מעיק לפעמים [וכן, יש לי אחד כזה :P]
אז זהו. להית'. בהיי. צ'או. דסבידניה. או-רבואר. שפגיעכפע.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
