וואו איזה אבסורד

לאחרונה הבנתי שנעשתי קרה ומנוכרת. התגובות שלי בשיחות עם אנשים שהם לא חברים קרובים או משפחה קרובה - מסתכמות בתשובות מאוד קצרות בדר"כ.
אני לא יודעת מה בדיוק גרם לזה, אם אני הסתגרתי מרצוני או שפשוט התאמתי את עצמי לאחרים, אבל בכל אופן - אני די מרוצה. יש משהו כיף בלשמור דיסטנס. ככה אף אחד לא מתקרב יותר מידי. אף אחד לא פוגע.
ככה אני שולטת בעניינים, ולא האדם האחר. אני שומרת על מראה קר, ישיר והחלטי. כמו מין מסכה שמגינה עליי מכל האכזריות שבחוץ. אף אחד לא מגיע אליי ככה.
וזה אני, כן? אני בחרתי בזה. אני עשיתי את זה.
אבל ברגעים בהם אני לכודה במעטפת הקרח שהתגבשה סביבי, חנוקה עד כדי, לעיתים, חוסר יכולת לתקשר, כמו שפעם הייתי יכולה, ברגעים האלה... אני כבר לא ממש בטוחה.

המסכה שלך זה רק חלק המוני יותר באישיות שלך.

אֵבֶל זה משהו שמושך אותך פנימה,
כמו חור שחור ענק
ששואב אותך אליו ואז
מרסק אותך
מפורר אותך לרסיסים של
האדם שהיית פעם.
גם אם תצליח להחלץ ממנו בצד השני
לעולם לא תהיה שוב מי שנהגת להיות.

קרדיט ענק לסיגל הוטנר - ריגשת כל כך. במיוחד בקטע מימין. תמונה שהיא גם שני קטעים שאצורה במחשב שלי כל כך הרבה זמן, עד שאני כבר לא זוכרת מאיפה לקחתי אותה.

סיגל, את מדהימה.

סבתא,

אני כל כך מתגעגעת אלייך. את כל כך חסרה לי.
אני לא מאמינה, עדיין לא מעכלת שפשוט הסתלקת מאיתנו, ככה, בלי להזהיר אותנו אפילו. בהינד עפעף נרך כבה, ואת נקטפת מאיתנו בחטף.
אני זוכרת את יום חמישי, שגילו אותך אחרי שנפלת. כשאמא שמעה את זה היא זעקה ופשוט רצה אלייך. אני פשוט קראתי תהילים ובכיתי, קראתי ובכיתי. כששמעתי שאת בסדר, שאת חיה ונושמת ומדברת, הרגשתי כאילו ירדה לי אבן ענקית מהלב. אמרתי תודה לה' ומחיתי את הדמעות. את בסדר, את בסדר. הכל בסדר.
ואז הזמינו רופא והוא ישר שלח לך אמבולנס, אבל לא דאגתי יותר מידי. את בבית חולים ויטפלו בך והכל יהיה בסדר. לא?
ביום שישי אמא נסעה לבקר אותך והיא התקשרה אליי ואני חושבת שהיא ידעה. היא ידעה בתוך תוכה שאת כבר לא תצאי מזה. היא אמרה שאת נראה ממש לא טוב, והיא אמרה ששאלת עליי. היא אמרה ששאלת למה לא באתי. ואם אני בסדר.
את תמיד דאגת לי, סבתא. תמיד התקשרת לשאול מה נשמע, וכשלא הרגשתי טוב את כל הזמן התפללת בשבילי, וברכת אותי. כל הזמן אמרת לי לאכול ולשתות וללכת לבית ספר. כל הזמן דאגת לי.
אוי סבתא, למה לא ידעתי להעריך את זה אז?
למה בשנים האחרונות בקושי הגעתי לבקר, למה בקושי עניתי לטלפונים שלך?הייתי עצלנית, וטיפשה. למה לא באתי לבקר, סבתא, למה? היית מתקשרת וכשהייתי, לעיתים רחוקות, מתפנה מהמחשב המטומטם כדי לענות לך, היית שואלת למה אני לא באה ואם אני לא אוהבת את סבתא...
זה שובר לי את הלב.
סבתא'לה, כשהטלפון צלצל בשבת בבוקר, כולנו קפצנו. הצעקה של אמא הייתה מצמררת. כשהיא ענתה אשתו של דוד שלי אמרה לה שהמצב ממש לא טוב, שהדלקת ריאות מכריעה אותה ושהנשימה שלה מאוד קשה, ושהרופאים לא נותנים לה יותר מכמה שעות.
כששמעתי את זה הרגשתי כאילו אני בעצמי לא יכולה לנשום. אמא נסעה לבית חולים ואני נשארתי בבית. לקחתי את ספר התהילים ופשוט קראתי ובכיתי, דמעתי כל כך וזעקתי לה' שיציל אותך, שיעשה נס ושהכל יהיה בסדר ושאני אראה אותך בריאה ושלמה בפסח.
את תמיד כל כך הקפדת על פסח, סבתא. גם בגיל שלך תמיד התעקשת לנקות את כל הבית, ובקושי נתת למישהו לעזור לך. אני זוכרת שממש לא מזמן, התקשרת לאמא שלי כמעט בדמעות כי נפלה לך איזו פיתה שהוצאת מהמקרר ולא הצלחת למצוא אותה בשום מקום, והרי מה יהיה על פסח? היית כל כך מודאגת, צדיקה שלי. כל כך. אז אח שלי הגיע אלייך והוא חיפש וחיפש ובסוף הוא מצא את הפיתה האומללה שהתגלגלה מאחורי המקרר. כמה ברכת אותו אז, סבתא. אמרת שהוא מלאך שהגיע ומצא לך את הפיתה. כל כך שמחת, שהאור זרח לך מהפנים, סבתא'לה.
בדיעבד אמא אומרת שהיא זוכרת שאת אמרת שאולי זה רמז, אולי מישהו בא לומר לך שאת לא תהיי בפסח. שאולי זה הזמן שלך ללכת. אמא שלי אמרה לך שאת מדברת שטויות, אבל את צדקת. את צדקת, סבתא. את תמיד צודקת.
אפילו בשבת האחרונה שלך עדיין כל כך הקפדת על המצוות, צדיקה שכמוך. רצית שיעשו לך קידוש אבל לא היה יין. הרגשת כל כך לא נעים מדודים שלי שישבו לידך בבית החולים. אף פעם לא רצית שיטפלו בך. היית כל כך עצמאית.
בשבת בצהריים, אמא התקשרה. הרגשתי כאילו אני מתה. היא אמרה שהמצב ממש קריטי ושאת כבר מאבדת הכרה, ובקושי מזהה. אח שלי אמר שאסור לנסוע כי זה לא פיקוח נפש אז הלכנו ברגל, כל הזמן לבית החולים. לקח לנו שעה, והיה לי קשה, מאוד קשה, אבל לא הייתי מסוגלת להפסיק, או להתלונן, כשאת, מסכנה שלי, שוכבת שם ככה. הנשימה שלי התקצרה אבל מה זה לעומת הקושי שלך? לא יכולתי לתאר לעצמי בכלל.
כשהגענו - אח שלי, אבא שלי ואני, העיניים שלך כבר נעצמו. היית חסרת הכרה אבל הגבת קצת כשדיברו אלייך. גנחת והשמעת קולות. היית כל כך עייפה, כל כך תשושה, ובכל זאת ניסית בכל כוחך להגיב, לפקוח את העיניים לשנייה, לחזור אחרי הפסוקים שדודה שלי ואמא שלי לחשו לך באוזן. ממש חזרת אחריהן, צדיקה שלי. שמעו את הגניחות שלך מותאמות לצלילי המילים.
אמא אמרה לי שבבוקר, אפילו שהיית מטושטשת ומבולבלת ובמצב מאוד קשה, עדיין שאלת אותה אם שירה הלכה לבית ספר היום. עדיין כל כך דאגת לי, סבתא'לה.
הילדים שלך ורבים מהנכדים שלך היו לידך, ופשוט התחננו. התחננו לפנייך שתפקחי את העיניים, שתסתכלי עלינו, שתדברי איתנו. אבל את כבר לא יכולת.
אחר כך, בלילה, אחרי שכמעט כל הנכדים הגיעו, את נפחת את נשמתך. בשקט, בלי לעשות בלאגן, כמעט בלי ששמנו לב. הנשימות שלך נעשו איטיות יותר ויותר, ואז את פשוט נדמת. פשוט ככה. נשמת את נשימותייך האחרונות רק אחרי שכל אוהבייך היו סביבך. עשרות אנשים היו בחדר ובמסדרון, ופשוט זעקו. זעקות שבר נוראיות על הסבתא שאיננה. על הנשמה הטובה והטהורה שכבר לא איתנו.
ואת, במותך, הייתה יפה כל כך, כמו בובה. זה היה נראה כאילו את פשוט ישנה. מתת כמו שחיית - מתוקה, אמיצה, אהובה.
סבתא'לה, אני כל כך מצטערת. אני כל כך מצטערת שהפעם האחרונה שראיתי אותך בריאה הייתה לפני חודש, אני כל כך מצטערת שאני בכלל לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שדיברתי איתך בטלפון. אני כל כך מצטערת שלא יצא לי להפרד ממך אפילו.
שאלת אותי כמה פעמים אם אני לא אוהבת את סבתא, כי אני לא באה. סבתא את טעית. אני אוהבת אותך, סבתא. אני תמיד אהבתי ותמיד אוהב.
אתמול לפני הלוויה, באנו לבית שלך. ומותך הכה בי בחדות כזאת שכמעט נפלתי. הבית שלך כל כך מלא בך, כל החפצים, הגינה, ההדסים בחצר, הכל כל כך מזכיר אותך. זה מרגיש כאילו רק עוד רגע את מגיעה להגיד לנו שלום. התרנגולים שלך קראו בקולי קולות. גם הם הרגישו בחסרונך, סבתא. הם קראו לך, ואת לא באת. למה לא באת, סבתא? אנחנו מחכים לך. אנחנו מחכים לך שתלווי אותנו כשאנחנו יוצאים מביתך, שתעמדי בסוף השביל ותנופפי לנו לשלום. אנחנו מחכים לטלפון ממך לאחר כמה דקות לוודא שהגענו הביתה בשלום. למה את לא מתקשרת, סבתא? אנחנו מתגעגעים כל כך.
אתמול קברנו אותך בירושלים, ליד בעלך, סבא. אחרי שספדתי אותך, כמו רבים מהנכדים, והנחתי אבן על קברך, הנחתי אבן גם על הקבר של סבא. הסבא שמעולם לא הכרתי, שנפטר לפני שנולדתי. הנחתי אבן על קברו וביקשתי ממנו שישמור עלייך שם למעלה.

סבתא, תנוחי בשלום על משכבך. תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים.