וואו איזה אבסורד

"והיא עולה על הגג

באמונה שלמה

שהיא עשתה טעות

קשה"

כולם תמיד אומרים שהמעבר הזה, החד כל כך, בין יום הזיכרון ליום העצמאות - הוא כל כך מוזר, כל כך בלתי נתפס.
אני דווקא חושבת שלא.
אני חושבת שהמעבר הפתאומי הזה, השינוי הקיצוני במצב הרוח הוא דווקא מה שמייחד את העם שלנו יותר מהכל. רגע אחד אנחנו יכולים להיות בעצב על מלחמה או פיגוע ח"ו, ורגע שני - בשמחה, על הדברים הכי פשוטים, הכי תמימים. על ניצחון במשחק כדורגל, או כדורסל, על נצחון באורוויזיון (זה שזה לא קרה מיליון שנה לא אומר שזה לא היה משמח מאוד בזמנו...). על חייל שחזר בריא ושלם מהשבי.
זה אנחנו. זה העם שלנו. וזה הדבר שהכי מתאים לנו. לציין את יום הזיכרון העצוב, המזעזע, יום לפני יום העצמאות. להזכיר לכולנו בזכות מה יש לנו מדינה, וגם להזכיר לכולנו מה היא המדינה שלנו. מה זאת מדינת ישראל.
מדינה של הפכים. של עצב וכאב ושכול, אבל גם של שמחה ואושר.
אלו אנחנו. ולדעתי אנחנו מסמלים יותר מהכל את החברה האנושית. שיכולה לצחוק ברגע אחד, ולבכות באחר.
בני אדם.

יש משפט אחד שהמורה שלי לאנגלית כל הזמן מצטטת:

Everyone need to be needed, and need to be loved.

אני חושבת שאני קצת לוקה בחסר בחלק הראשון של המשפט כרגע. אני מרגישה די מיותרת, מרחפת לי בעולם בלי מטרה. אם אף אחד לא צריך אותי... מה אני שווה בכלל?