נ נח נחמ נחמן מת מזמן

טוב אני מופתע שאני פה בכלל בשביל לעדכן, את האמת שזנחתי את ישרא... בעיקר כי הרגשתי שאני לא באמת צריך את המקום הזה יותר מדיי, אני נכנס לבלוגים אחרים, מגיב, קורא ולומד, אבל לישרא יש את הקסם שלו, ואני כאדם שמאוד אוהב לכתוב, מפתיע את עצמי מהניתוק שלי מישרא.. אבל מצד שני טיילתי בעולם ובנינו למי יש זמן לעדכן פה שאתה נמצא בפאקינג שום מקום באמצע ההימאליה?!

אבל זה לא הנושא של הפוסט, הפוסט הולך לדבר על בחור בשם איל הראל, בן של חברים של המשפחה, איל גדול ממני בכמה שנים, וההורים שלי ושלו מכירים שנים על גבי שנים, ואחרי שנולדתי כמובן שזכיתי לביקור ממשפחת הראל, ביני לבין איל נוצר חיבור מאוד חזק, המילה הראשונה שאי פעם אמרתי בחיי לא הייתה אמא או אבא, המילה הראשונה שיצאה מפי הייתה "איאיי" שזה בעצם איל, התבגרנו, כשהייתי ילד קטן הייתי מסיע לו מכוניות על הראש ואיל ישב שם וסבל את ההצקות שלי שכנראה לא כל כך הבנתי שהוא לא נהנה מהחוויה, עם השנים התבגרנו, והוא טס לטיול הגדול שלו (אני הייתי אז בתיכון), איל קיבל את הכאפה של החזרה לארץ, הוא קיבל אותה חזק, והוא לא באמת מצא את עצמו פה, אז חבר טוב שלו שפתח עסק בפיליפינים הזמין אותו לבוא לעבוד אצלו ועם הזמן הוא נכנס שם שותף, כשטסתי לפיליפינים והגעתי לאל נידו, סוף סוף ראיתי אותו, אחרי שנתיים וחצי שלא ראיתי אותו... הוא קרן, הוא היה מאושר, היה לו את הברק בעיניים הזה שמראה שהוא חי, כל ערב שהגעתי לעסק (happines beach bar) ראיתי איך הוא מרים את האווירה, איך כל מי שמדבר איתו, מחייך, כשהיינו יוצאים לחגוג בעיירה כולם בירכו אותו לשלום ונתנו לו חיבוק חם ואוהב, לא בגלל שהם רצו לצאת מדיי חובה, אלה בגלל שהם באמת אהבו את הבנאדם, הבנאדם שהראה כל כך הרבה אור ואושר, ישבתי עם בחור אמריקאי שגם חי ועובד שם, הוא סיפר לי שהוא שבר את הרגל לפני שנה, וששבב (הכינוי של איל) היה דואג לו לאוכל, עוזר לו בכל מה שהוא צריך, ונחשו מה?! בלי לבקש תמורה, איל היה הבחור המגניב והכיפי הזה שתמיד כיף להיות בחברתו, והיה לו לב ענק יותר מרוב האנשים שיצא לי להכיר בחיי.

אם שמתם לב את השורה האחרונה רשמתי בלשון עבר, כי באפריל שעבר איל, אני לא אכנס לפרטים, אבל זה היה שוק טוטאלי, כל הסיפור של המוות שלו רק נהיה דפוק ודפוק יותר, אחרי שעזבתי את הפיליפינים (סוף ינואר של שנה שעברה) הוא אמר לי שבאיזור יוני הוא מתכנן להגיע להודו ושאם אני גם אהיה נוכל לטייל יחד, ורציתי, באמת שרציתי את הבנאדם הזה איתי בהודו, אבל הוא לא הגיע איתי להודו, והוא גם לא יטייל איתי בהודו אף פעם, כי איל הגשמים את החלום שלו בדרך הכי מעוותת שיכלנו לקבל אותה, איל הגשים את החלום של "להישאר צעיר לנצח".

איל לא חיפש להפוך להיות מליונר או מפורסם, או לא קיווה שתהיה לו וילה מטורפת או לזכות בלוטו, איל מצא את מה שהוא חיפש, וזה הדבר הכי פשוט וטוב שיש לעולם שלנו להציע, וזה היה אושר, איל מצא את האושר שהוא חיפש, באי קסום בפיליפינים.

איל מזכיר לי שהדברים הקטנים הם מה שגורמים לנו באמת לכיף, שאנחנו לא צריכים הצלחה מסחררת כדאי להיות מאושרים, אנחנו רק צריכים למצוא את הפינה שלנו שגורמת לנו אושר, איל בשבילי הוא תזכורת שצריך לחיות.

אסיים בקטע קצר שכתבתי עליו, קצת אחרי שהוא נהרג...

המילה הראשונה שאי פעם אמרתי בחיי הייתה "איאיי" או בתרגום לשפה של מבוגרים "אייל"...
אני זוכר כטיפה גדלתי והסעתי לך מכוניות על הראש, נשארת סבלני איתי...
והנה עברו להם 2 עשורים ועוד כמה שנים, וישבנו לנו יחד באל נידו, ב"הפינס", שבעצם היה ה"הפינס" שלך.
והיה משהו שיכלתי להבחין, בין האנרגיות והשמחה שלך... יכלתי לראות שאתה מאושר, לראות את הניצוץ הזה בעיניים... מצאת את המקום שלך... והיית באמת מאושר... וזה מה שאזכור ממך, את החיוך שתמיד היה לך על הפנים, החיבוקים החמים שקיבלת מכל בנאדם שני ברחוב, כל מי שמכיר אותך יעיד שאתה בנאדם טוב, שמח ומצחיק...
ועכשיו, שאני המשיך להזדקן, אתה תישאר צעיר לנצח... עם אותו חיוך וברק בעיניים... 
יהיה זכרך ברוך... אח יקר!!!

אני ואיל, הייתי בן 3 או 4 בתמונה

התמונה האחרונה שצולמנו בה יחד...

מאחל לכם הרבה אושר ושיהיה המשך יום טוב...

הייתי