הכתיבה משחררת

Youth - Daughter

אני יושבת על המיטה ולא מצליחה לעצור את הדמעות, ואני מנסה לעטוף את עצמי כמה שיותר בשמיכה אפילו שבכלל לא קר, מנסה להגיד לעצמי שאני לא משוגעת. אני חוזרת על זה בראש שלי, לאט, מנסה להיות רגועה, "אני לא משוגעת, זה בסדר, אני לא משוגעת". אבל אני לא מאמינה לעצמי, כי אין הגדרה אחרת.

אם אינשטיין הגדיר שגעון כעשייה של אותו הדבר בציפייה לתוצאה שונה אז אני עונה על הקריטריון. אני לא מצליחה להבין למה נשארתי כל הזמן הזה אם רע לי, אני לא מצליחה להבין למה אפילו אחרי כל מה שעברתי אני ממשיכה לבחור בדרך הקשה. אני לא מצליחה להבין את החלק בי שכל הזמן לחוץ על הכפתור של הרס עצמי, וזה לא שלא אומרים לי לא לגעת בסיר החם, וזה לא שאני לא מרגישה איך הוא שורף לי את האצבעות אני פשוט לא לומדת וממשיכה לנסות לחבק אותו.

ואני מרגישה את זה בכל פעם שאני צועקת על ר', מתחרפנת עליו ומנסה לדחוף אותו כמה שיותר רחוק, בכל פעם שאני מדברת עם מ', בלילות שאני מבינה שאין לי מישהו להתקשר אליו, חבר טוב, בכל שבוע פה, בכל שיחה עם ההורים שלי בזמן האחרון. אני מרגישה בכל פעם איך אני רצה ורצה עד קצה הצוק ופשוט קופצת משם, אני מרגישה את עצמי מתנפצת ומתרסקת, עצמות שבורות ולב שבור ואני מרגישה איך אני אוספת את עצמי כל פעם מחדש, ועד שאני מגיעה לפסגה אני כבר שלמה שוב ומוכנה לרוץ, שוב.

ואולי זה הסיפור שלי, אולי אני הילדה ששוברת את עצמה, ואולי לזה נידונתי- לחיות במעגל הזה של עצב. אושר הוא לא דבר מובן מאליו ולא כולם זוכים בו.

לא כתבתי הרבה זמן, אני לא יודעת למה החלטתי לכתוב דווקא פה, כנראה חשבתי שזה ינחם אותי קצת. זה מזכיר לי את עצמי, זה שאני נמצאת בכל פוסט, אני מגיל 12 ועד היום, מהילדה הקטנה עד הילדה המגודלת.

צרחתי שנמאס לי, שאני מתחרטת על השנה הזאת, חוץ מלהכיר את ר' לא יצא לי מזה כלום חוץ מכאב. וזה לא שלא היו רגעים טובים, וזה לא שכל יום היה סבל, אבל בסך הכל, כשישאלו אותי איך היה השנה, התשובה תהיה " לא טוב. א' אמרה לי "אם ככה את מרגישה, שזה מה שהייתה השנה, למה את הולכת לעשות עוד שנתיים כאלה? תארזי עכשיו תיק, נמצא מוביל ונדאג שהדברים שלך יגיעו הביתה. עזבי לעשות קייטנה, עזבי נחל, תעזבי שם וזהו". והרגשתי שאני רוצה אבל לא מסוגלת, שאני רצה רצה וקופצת, ונשארת לשבת על המיטה, לא קמה, לא אורזת תיק. כי משהו בי תמיד ממשיך ללחוץ על הכפתור.