אין לי חברים. פשוט אין לי חברים.

היום רציתי לקבוע עם מעיין (כביכול החברה הכי טובה שלי) אבל היא בטיול צופים. ואיך לא ידעתי? כי כבר שבוע לא דיברתי איתה. כבר משנה שעברה היא התחילה להסתובבעם ילדים אחרים, "מגניבים" יותר ממני. צפיתי את זה כי ככה היה בדיוק לפני שהיא נהייתה חברה שלי.. בקיצור שתי חברות- מעיין רוצה חברה אחרת- מוצאת אותי- ריב ענק- חברות והתפרקה וחברות נוצרה. והיה לי ממש כיף והיא הייתה ממש נחמדה ולאט לאט נהייתה צבועה.. הילדה ש"בחיים לא תגע בסיגריה ולא תשתכר לפני גיל 18" הספיקה לעבור חוויות שונות ומשונות מתוך שיכרון והיא עישנה סיגר, ונרגילה אבל לא סיגריה (התחקמות גדולה ומטופשת).

אז בסדר.. היא לא יכלה לקוע איתי. ניכה. אז בקניון ראיתי 2 מהחברות החדשות שלה... אמרו היי והיו מנומסות אבל לא רצו לסתובב איתי. וראיתי אח"כ עוד 2 בנות שאני מכירה.. אחת עשתה לי היי מרחוק והמשיכה ללכת והשניה עשתה כאילו לא ראתה אותי.

חברה אחרת ניתקה קשר.

כנראה שאני ממש דפוקה.. אבל ממש!!! משהו פה לא מסתדר.. אני לא סנובית מגעילה.. אני ביישנית ופחדנית. הבטחון העצמי שלי ממש על הרצפה, אז כשאני רואה מישהו מוכר אני מתקפלת לגמרי אבל כשאני לבד אני הולכת זקופה.

המון אנשים אמרו לי שהם חשבו שאני נרקומנית או דכאונית וילד אחד אפילו אמר לי לא להתאבד.

שלא לדבר על חבר.. בחיים לא היה לי חבר ובקצב הזה גם לא יהיה לי. אני כ"כ דואגת לתדמית שלי (שלא כ"כ משו) שאני לא עצמי אפילו כשאני לבד!! אז אני רזה ומפותחת אבל בנים עדיין נרתעים ממני וממש. אבל ממממש. האמת שאני מסתדרת עם בנים יותר מאשר עם בנות אבל ממש קשה לי עם העובדה שלא היה לי חבר. אני גם לא רוצה סתם חבר.. אני רוצה מישהו שימצא חן בעייני. אולי הציפיות שלי גדולות מדי... לא יודעת. אוף.. תעזרו לי בבקשה.. תביעו דיעה או עיצה, אני ממש חסרת אונים.