אני זוכרת שלפני שנתיים היית הפנטזיה שלי.
אני לא יודעת אם זה בגלל שגרת ביבשת אחרת, או בגלל שהייתי כזאת תמימה, ואתה היית ההפך הגמור, או שאולי זה בגלל שהיית כל פאקינג כך סקסי.
כן, יכול להיות שזה היה האחרון.
אני זוכרת שלפני שנתיים הייתי הפנטזיה שלך.
אני לא יודעת אם זה בגלל שגרתי ביבשת אחרת, או בגלל שהייתי כזאת תמימה, ואתה היית ההפך הגמור, או שאולי זה בגלל ש...
טוב, נגמר לי. זה אחד הראשונים כנראה.

כשהיית פה בישראל, לפני שנתיים, מצאת בי משהו שכנראה לא מצאת ביבשת הזאת שלך, והחלטת שאתה לא מוותר עליי.
רצה הגורל ואתה היית צריך לטוס בחזרה הביתה, בדיוק כשהבנתי שאני גם לא מוכנה לוותר עליך.
ושנתיים עברו להן, ואני כבר שכחתי מה זה לראות אותך, ובכל זאת, היית חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.
כשהייתי מרגישה שהחיים שלי חונקים אותי מכל כיוון, הייתי נופלת למחשבות עליך, והמחשבות האלה כאילו ניחמו אותי שמחכה לי משהו טוב, יום אחד.
אני זוכרת שהבטחת לי שתבוא לישראל, ואני יודעת שהיה לך מאוד קשה למצוא דרך להגיע אליי, ועד שמצאת, מצאת גם אהבה אי שם ביבשת שלך שגרמה לך להישאר איתה ולא לבוא אליי.
אבל לי זה לא הפריע, כי אהבתי אותך, אבל אתה היית בשבילי סוג של עבר, עם קמצוץ תקווה לעתיד, אבל שום דבר שדחוף לממש.

אחרי כמה חודשים, סיפרתי לך בשיא הספונטניות שאני באה אליך, כי אני עוד מעט מתגייסת, ואני בכלמקרה רוצה לטוס, ובדיוק 2 בנות שאני מכירה טסות לגרמניה, והכל מסתדר ממש טוב, ואני יודעת שאתה איתה, זה לא משנה לנו, כי אני סוג של איתו, ואני רק רוצה לראות אותך, לטייל קצת, לצאת קצת, ולראות אותך.
ואתה, כמובן, היית בעננים.
עם כל התיכנונים של הטיול, יצא שבסה"כ נשארו לי יום וחצי איתך, ואני הצטרפתי אליך לענן שהגעת אליו, כי מה זה משנה? יום וחצי, יום, שעה, דקה? אני בסה"כ רוצה לראות אותך, לראות אותך רואה אותי, זה הכל.

לא סיפרתי לך כמה דפק לי הלב כשהייתי בדרך לבית שלך.

אני אהבתי אותך, ואתה טסת. ולא הסתכלתי לך בעיניים כבר שנתיים, ועכשיו אני הולכת לדפוק לך בדלת, ואתה תפתח אותה, ותעמוד מולי, ואולי תחייך אליי, ואולי תחבק אותי, ואולי פשוט תסתכל עליי, אבל לא משנה מה תעשה, זה אתה תעמוד שם.
כשפתחת לי את הדלת ממש השתדלתי להתנהג כאילו זה קטן עליי ואני לא מתרגשת בכלל, ואתה חייכת, אבל לא ניסית להסתיר את ההלם שלך.
לא לקח לי יותר משעה להבין שעשיתי טעות. טעות בגודל של שנתיים.
עם כל חודש שהיית רחוק מהעין שלי, ככה נהיית יותר רחוק מהלב שלי, ואני כנראה שכחתי לשער מה יקרה ללב שלי כשהעין שלי תקלוט אותך מולה שוב.
כששמתי לב שאני לא מסוגלת להגיד לך משפט בלי שהלב שלי יעשה עם עצמו מירוץ עד שהוא מגיע לתחתונים, הבנתי שיום וחצי לא יספיקו לי לעכל את כל המצב הזה.
פתאום הכל צף. כל האהבה שהייתה בי אליך במשך הזמן שהיית פה, אותה אהבה שחשבתי שנעלמה במשך השנתיים קפצה להעמיד אותי על טעותי.
כולם אמרו לי שאין לי הרבה זמן, אז פשוט לשכוח מזה שיש לך חברה, כי חיים פעם אחת, וטסתי עד אליך, ואני אתחרט אם לא יקרה כלום.
ואני אמרתי להם שאני לא כזאת, ושאני בחיים לא אהיה כזאת, ולא משנה כמה אני ארצה, אני לא אעשה כלום.
ככל שהשעות עברו, ככה המחאה שלי נגד הבקשה של חבריי נראתה לי יותר כמו מחסום לדבר היחיד שאני רוצה כרגע.
ולעומתי, אתה היית כלכך שליו, ואני רק תהיתי איפה מתחבא זה שדיבר איתי בשנתיים האחרונות, כי מה שבטוח, זה לא היה מי שישב מולי.

בלילה לפני שעזבתי, לקחת אותי לבית קפה וישבנו לדבר קצת על הכל, כי אי אפשר שאני אלך הביתה בלי שנבין אחד את השני.
במשך כל הזמן שדיברנו אני ניסיתי לפרש את המבטים שלך. ניסיתי למצוא שמץ מהאהבה שקיבלתי ממך בשנתיים האחרונות, ולא מצאתי כלום.
בדרך חזרה לבית שלך המשכתי לחשוב על כל מה שאסור, וניסיתי להשלים עם העובדה שאתה עם מישהי אחרת, ושאני כנראה בחיים לא אדע מה זה להיות איתך.
עד היום אני לא יודעת על מה אתה חשבת בדרך, אולי על אותו דבר בדיוק, ואולי על המבורגרים, ואולי על דובוני אכפתלי, ואולי על לאמות. בעצם, אין לאמות בגרמניה. אז אולי לא על לאמות.
הגענו אליך הביתה והחנית את האוטו, ושנינו לא מיהרנו לצאת ממנו.
אתה הסתכלת עליי במבט האדיש הזה שלך שמכסה כל מחשבה שלך באלף שכבות, והתכופפת לכיווני, ופתאום נלחצתי, ואתה המשכת להתקרב, לאט, לאט, בלי להוריד ממני את העיניים, ופשוט פתחת את הדלת בצד שלי. ואני, כמו שהכי מתאים לי, חשבתי לעצמי "פאק, איזה מהלך, אני אאמץ לעצמי".

נכנסנו אליך לחדר ושכבנו קצת על המיטה כדי לשמוע מוזיקה לפני שנפרדים סופית, כי אני נוסעת על הבוקר, ובכל מקרה תמיד בבוקר הכל שונה ממה שהיה בלילה.
חשבתי לעצמי שהריח של הבושם שלך הרבה יותר חזק פה משהוא היה בחוץ, וכמה זה פועל לרעתי עכשיו. אני חושבת ששיתפתי אותך בסטייה שלי לגבי בשמים של גברים, גם אם הוא יותז על דחליל, הדחליל יראה לי מושך באופן מוזר.

כל הזמן הזה, שכבנו על הגב, זה לצד זה, אתה דיברת איתי כאילו אני הידידה הכי טובה שלך משכבר הימים, ואני רק רציתי לצעוק עליך "דביל, זוכר שרצית אותי פעם?!"
אני לא הבנתי אותך. איך זה שלא העלית את הנושא הזה אפילו פעם אחת? כאילו לא אמרת לי שאתה אוהב אותי, ולא תיכננת להתחתן איתי, ולא דיברת איתי שעות על גבי שעות במקום ללמוד ובקושי עלית כיתה?
לא הסכמתי לקבל את האפשרות שעברת הלאה. למה שתשכנע אותי לטוס עד אליך אם עברת הלאה? אנחנו דיברנו על זה, אין לך ידידות כי ידידות אף פעם לא נגמרת בידידות. אז מה אני עושה פה?

אני לא שמתי לב שאף אחד מאיתנו זז, אבל משום מה מרגע לרגע התקרבנו יותר, וזה נראה כאילו מישהו דוחף אותנו אחד לשני ואנחנו פשוט הפסקנו להילחם בו.
המוזיקה ברקע כאילו ביקשה שיקרה כבר משהו, עם כל הפזמונים העוצמתיים שכאילו צעקו עלינו, או יותר עליך: "תנשק אותה כבר י'פוץ"
אבל כלום לא קרה.
דיברנו קצת על דברים ברומו של עולם, ואני הייתי מרותקת, כי אין בנאדם שיודע להסביר את עצמו יותר טוב ממך, ויש לך את הידע הכי כולל מכל האנשים שאני מכירה, ואתה מתעניין בהכל וזה כזה... סקסי.

בכל פעם שהשיחה שלנו דעכה קצת, אלף תרחישים קרו לי בראש, ובאף אחד מהם אתה לא היית רחוק ביותר מסנטימטר ממני.
אולי רציתי להרגיש אותך רק פעם אחרונה ודי, ואולי זה פשוט אתה, אולי זה פשוט זה, וגם אם זה לא הזמן האידיאלי, אולי זה חייב לקרות.
החלטתי שהשיחות שלנו ממש חסרות תכלית בשביל מישהי שעומדת לנטוש שנתיים של כמיהה בעוד כמה שעות, לעלות על מטוס ולהשאיר הכל מאחוריה.
"so what about us?"
שאלתי אותך, כי אם אני לא יודעת מה התשובה, אולי אתה תדע.
פתאום כל הפילוסופיות על החיים שלא הפסיקו לנזול לך מהפה שנייה לפני נעלמו. ושתקת.

ברקע התנגן שיר של ביונסה, שכלכך לא מתאים לך לשמוע, ומשום מקום התנגנה שורה שאף פעם לא שמתי לב לקיומה בשיר:
"It's a little too late for you to come back"
אתה הסתכלת עליי בפעם הראשונה מאז שנכנסנו לבית שלך, ישר בעיניים, והתקרבת אליי שוב, לאט, לאט, רק שהפעם לא הייתה שום דלת לפתוח מאחוריי.
תפסת אותי מהסנטר, וכשהיית בערך סנטימטר מהשפתיים שלי, בדיוק כמו שדמיינתי, לחשת: "i wish it wasn't"
הסתכלתי עליך והמבט שלך אמר לי את ההפך הגמור. אתה עוד לא ויתרת.
עצמתי את העיניים לשנייה, ונשכתי את השפתיים, וכשפקחתי את העיניים המצפון שבי אמר לך: "me too"
בשארית כוחותי קמתי מהמיטה, ובדרך לצאת מהחדר שלך, שמעתי אותך קורא לי מאחוריי. אז התעלמתי, כי במצבים כאלה אפשר ליצור רק חרטות.
באותה השנייה שיצאתי מהדלת, יצרתי חרטה משל עצמי, וברחתי,
מנסה לשכנע את עצמי שזה באמת היה מאוחר מדי.