אחרי תקופה ארוכה של ריחוק נפשי (אבל לא פיזי) מכל אלה שרצו להתקרב, עשיתי קצת חושבים.
חשבתי על הזמן שעבר, על הדרך שעשיתי, הנסיון שצברתי, על הפצעים שהגלידו.
כמה שיחות שונות הובילו אותי למסכנה שאולי אני מוכנה שוב לנסות לפתוח את הלב ולא רק את הרגליים. לתת למישהי להתקרב ולהסתכן בלסמוך עליה.
שלשום דיברתי עם האקסית המיתולוגית, אותה אחת שהביאה אותי למצב הנוראי הזה, שצרבה לי כוויות עמוקות בלב.
שיחה קלילה, שוב מדברת על החבר הנוכחי, אני מהמהמת בחוסר עניין, היא שואלת על בחורות בחיים שלי, אני עונה שאין אף אחת, מנסות להתעלם מהפער הענק שצמח בינינו בחצי השנה שהתנתקנו אחת מהשניה.
תמיד ידעתי שהיא לא נאמנה. דאמט, אני הייתי אחראית לחלק מחוסר הנאמנות שלה כלפי אחרים. אבל חשבתי שאיתי זה היה אחרת, שהיא באמת אהבה אותי וסמכה עליי ולא הסתירה ממני כלום. כשהייתי שואלת אותה, "בגדת בי פעם?" והיא היתה עונה בשלילה, זו היתה האמת המוחלטת מבחינתי.
אני לא יודעת מה הוביל אותי לשאול דווקא עכשיו את אותה שאלה, אבל התשובה השונה שקיבלתי הפעם פתחה את הסכר ולאחר הרבה מאוד זמן שזה לא קרה, התחלתי לבכות.
זה לא שאני לא בוכה, אבל לא מבנות. זה קו ששמתי לעצמי - אף אחת לא מתקרבת מספיק כדי לגרום לי לבכות.
אבל מסתבר שהכוויות הישנות עדיין שורפות אם נוגעים בהן. שהזמן לא באמת יכול להשכיח את מה שהיה שם.
שכנראה בכל זאת ייקח עוד זמן עד שאני אתן למישהי להתקרב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
