לפני עומדת היא, אהובתי, העולם שלי. בראש היא נזכרת לי בתמונה הזאת שהיא מטה את הראש הצידה, מחייכת, גופייה ארוכה ורפויה, בלי חזייה. הפנים שלה אומרות לי אהבה, ביישנות וילדותיות כזאת.
אבל פתאום, מימין, עוברת לה סטודנטית קטנה עם תחת מענג לעין, בטוחה בעצמה, שיכורה מעצמאות, סוחפת לי את המחשבות למחוזות נוסטלגיים, סמטאות ירושלמיות, מיטה זוגית עם המצעים שלה, פנקייקים לארוחת בוקר.
ומשמאל, תל אביבית טיפוסית מפלסת דרכה בפאב חשוך מלא ברעבות, השפתיים המלאות שלה משורבבות כאילו מעצם האווירה הלוהטת מסביב. מבטים מתחלפים, לשון עוברת על קצה הפה. הבופה פתוח ומלא בכל טוב.
והדי הסצנות האלה משבשים לי את הראייה, מקשים עליי להתרכז בפרח העומד ישר נכוחה. בעתיד רגוע בחיקה על הספה שלנו כשהחתול מתחכך לי ברגל.
וכמה אפשר להתעלם ולהשתיק את הרעב הזה לקצת.... אש?