במיטה כבר, כשאת שולחת הודעה.
שוב את שיכורה, שוב חזרת ממסיבה לבד.
מבין קורי השינה מנסה לנחם אותך, לכתוב שיהיו עוד בחורות, שאף אחת לא שווה את הדמעות שלך.
תמיד כשאת שתויה המחסומים שלך נופלים. העקיצות הקבועות מפנות מקום לווידויים שבורחים לך בלי שאת שמה לב.
והנה זה מגיע, "אני מתה לנשק אותך".
ואני לא מצליחה, הפעם, להדוף אותך.
מוסיפה חטא על פשע, ושואלת אותך מה תעשי אם אבוא לבקר.
וכך אני מוצאת את עצמי באישון לילה דבוקה למסך הפלאפון, קוראת את תיאורי הזימה שלך ומשהו בי מתחיל להתעורר.
אני מעיפה מבט ימינה ונזכרת בדארלינג היפה שלי, ישנה לידי, והלב שלי נקרע.
היא לא תוכל לתת לי רבע מהריגוש שאת מעוררת בי ב-SMS אחד, אבל היא כל החיים שלי.
בינתיים את מספרת לי כמה את רטובה ואיך היית גורמת לי לצעוק, והלב שלי דוהר.
בבוקר קמתי עם סימני שאלה גדולים וחרמנות אין קץ.
המילה "בגידה" לא היתה בכלל באוצר מילים שלי, ועכשיו היא זורקת את עצמה מצד לצד בראש שלי, מעוררת רגשות אשם ומכבידה לי על הלב.
הקונספט הזה, מונוגמיה, יכול להעיף לשמיים וגם לקרקע לרצפה בו זמנית.
בעולם משלי, זה לא היה קורה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
