יש בה יופי משוגע. עיניים כחולות גדולות, אף קטן וסולד, שער בהיר ולא מוקפד, חולצה ארוכה שנצמדת פה ומתנופפת שם.
באמת עוצרת נשימה.
והתנועות שלה חמודות ויפות וקטנות שמתקמט הלב להסתכל.
כשהיא נכנסת לכיתה כולם מחייכים פתאום. ואז תגיע ברכת ה"בוקר טוב" והיא תתחיל את השיעור.
אני רואה איך כולם סביבי על קוצים, כל אחד מחכה שיגיע תורו והיא תשאל אותו שאלה.
או-אז יסמיקו אוזניו והוא ימלמל תשובה שבוודאי התאמן עליה בראש מספר פעמים, ויחכה לחיוך ממנה.
החיוך הזה. לרגע אחד רק שניכם בחדר, העיניים המהממות שלה מסתכלות רק עלייך. החיוך הזה מוקדש רק לך.
כנראה שככה מרגישים כשנוגע בך מלאך.
ותמיד יהיו השיעורים האלה בהם אצלול להזייה.
כולם כבר יעזבו את הכיתה כשאתעכב מאחור, ובחולמנותי אהפוך את התיק ואפזר תוכנו לכל עבר.
נימוסייה הגרמניים יביאו אותה להתכופף לעזור לי, ולרגע נשתופף אחת מול השנייה, ברך מול ברך והמבטים יצטלבו.
היא תאמר, "ברחה לך החזייה" ותשלח ידה לתקן את הכתפייה, ואני אעז ואעביר יד מלטפת על הלחי שלה.
היא תתן בי מבט ארוך, מחשבת את צעדייה הבאים, ומיד תתעשת, תבלע רוקה ותיסוג.
הלחיים שלי יבערו כשאגש בפעם השנייה, לא מתיקה ממנה את העיניים, אשעין אותה על השולחן אנשק אותה בפה.
והיא תתמסר. אוהו כמה שהיא תתמסר.
הידיים שלה יעטפו אותי ויובילו אותי לרכון מעליה, ואני אצמד אלייה בכל הגוף מרגישה את האגן שלה נצמד אליי...
והיי הו נגמר השיעור, מזה המחשבות המלוכלכות האלה, היא בכל זאת המרצה שלי אחרי הכל.