הבלט הקלסי, המחול וענפי ההתעמלות לסוגיו

אסתי סגל‏

"תרדי במדרגות, תחלצי נעליים ותיכנסי. אני כבר באה" אמרה לי רנה שיינפלד בכניסה לביתה, ואני ירדתי במדרגות, חלצתי נעליים ונכנסתי, וברגע נעלמו המולת הרחוב, החדשות, לחץ היומיום, ושלווה גדולה נחה על הכול. חלל רחב ידיים וריק שכולו רצפת פרקט ומראות. את תחושת התרוממות הרוח תגדיר שיינפלד מאוחר יותר כ"ירידה לצורך עליה". ואז היא יצאה מתוך אלבומי הריקוד הגדולים; דקיקה וגמישה בשיער אסוף ומהודק, שמה ללעג את חוקי הכובד והגיל - האישה שה"ניו-יורק טיימס" הגדיר כאחת הרקדניות החשובות בדורנו - רנה שיינפלד.

הילדה שנולדה בת"א הקטנה של 1938 וחיה בה כל חייה, הפכה לאחת הרקדניות המשפיעות ביותר בעולם. כי בניגוד למיתוס שפעם היו כאן רק יתושים וביצות, מסתבר שהייתה כאן גם תרבות מפותחת, עוד מהימים הראשונים של ההתיישבות המחודשת בארץ. רנה שיינפלד אומרת שתרבות היא צורך קיומי לתחייתה של אומה ומוסיפה:"כשאני מסתכלת בקו של התפתחות היסטורית על הריקוד בארץ, מדהים אותי לראות איך הייתה כאן רמה כל-כך גבוהה".

יש כאן סיפור בניחוח אגדת בלט, אמנם ללא שלגים ואגמים, אבל עם בת של פועל בניין, בארץ חמה וקשה, שנפשה נמשכת למה שאז לא ידעה שקוראים לו אמנות, והיא שואפת לתוכה את השקיעות ואת הים ומרגישה צורך אדיר לביטוי. "יום אחד הייתי לבד בכיכר דיזנגוף ועשיתי שפאגאט וגשר. נגשה אלי ילדה אחת ואמרה 'את חייבת לבוא לרקוד איתי אצל מיה ארבטובה.' (מורה מיתולוגית לבלט קלאסי א.ס) ובכלל לא ידעתי שיש דבר כזה ללמוד לרקוד.

אז באתי הביתה ואמרתי לאבא שלי - 'אנחנו הולכים לרשום אותי לרקוד'. וברגע שנכנסתי לסטודיו בשדרות קרן קיימת. (שד' בן גוריון) ידעתי שזה המקום שלי".

שבע שנים למדה שיינפלד אצל מיה ארבטובה שהביאה איתה את השיטה הרוסית ללימוד בלט קלאסי, שמעה ברהמס ובטהובן וחשבה שהגיעה לפסגת העולם. אלא שאז נקלעה להופעה ב"הבימה" של כוהנת הבלט - מרתה גרהם, מחלוצות המחול המודרני, והכול השתנה. "בהופעה הזאת נחשפתי לעולם אחר והחלטתי לעזוב את הבלט הקלאסי ולעבור למחול המודרני".

המפנה הגדול בחייה של שיינפלד קרה בחופשת השחרור שלה, עת הגיעה לקורס קיץ באקדמיה למחול בירושלים.

"בסוף השיעור", היא מספרת, "קראו לי שתי נשים שנראו מוזרות, ואמרו לי שמרתה נותנת לי מלגת לימוד בבית-הספר שלה בניו-יורק. שתי הנשים הללו היו בת שבע דה רוטשילד ומרתה גרהם".

צמיחתה של בת-שבע

לעומת כל רקדן אחר בעולם שהיה קופץ על ההזדמנות בפירואט מסחרר, שיינפלד - אישה עצמאית ודעתנית, דווקא חשבה אחרת. "אחרי שלושה חודשים בלהקה נפגשתי עם גרהם ואמרתי לה: 'אני לא מתכוונת להישאר בניו-יורק. אני רוצה לחזור לארץ כדי לפתח את המחול בישראל. הסברתי לה שאני צריכה ללמוד את המקסימום בזמן הקצר ביותר ולכן אני רוצה לעבור ל'ג'וליארד'. העיניים שלה הסתובבו ימינה. ואז אמרתי לעצמי 'יופי רנה, עכשיו תקבלי סטירה'. אחרי שנייה היא סובבה חזרה ואמרה 'פיין, תלכי!'".

וכך הגיעה שיינפלד ל'ג'וליארד', קיבלה מלגה ובסיום הלימודים חזרה לארץ והופיעה בתיאטרון הלירי של אנה סוקולוב. מיד אחר-כך היא הקימה להקה שנקראה על שמה, שאף זכתה לתמיכה של הברונית דה רוטשילד. אך הלהקה לא האריכה ימים.

"יום אחד", משחזרת שיינפלד בהתרגשות, "קיבלתי טלפון מהברונית. היה לה רעיון משוגע להקים להקה בשם 'בת שבע'. היא אמרה לי 'תיסעי למרתה לניו-יורק, תלמדי את הריקודים שלה ואם תרקדי אותם טוב, נקבל ממנה רשות להופיע איתם'. צריך להבין שרישיון לרקוד יצירה של מרתה, לפחות לפני ארבע שנים, עלה 50 אלף דולר לפחות. אז חזרתי לניו-יורק לעבוד עם קבוצה של רקדנים ישראלים לתקופה של שלושה חודשים שנמשכה שמונה חודשים ויותר.

"היינו בשוק מהיחס של מרתה ושל אנשים אחרים בלהקה. מרתה קינאה ברקדנים צעירים ופחדה מתחרות. היא לא הרשתה לנו לצלם את הריקודים עם התלבושות, וחלק מהכוח של העבודות שלה היו התלבושות והתפאורה של נגוצ'י. בעיקר היא חששה שהברונית דה רוטשילד תעביר את התמיכה שלה ללהקה במידל-איסט".

מה שאכן קרה.

נכון. כשחזרתי לארץ עם הניסיון שרכשתי שם הרגשתי מספיק מוכנה לייסד את להקת בת-שבע יחד עם הברונית שהוקמה במתכונת הראשונית שלה עם אותם הרקדנים שהתאמנו איתי אצל מרתה. למרות הקשיים שמרתה הערימה עלינו אי אפשר לקחת ממנה את הגאוניות, המעוף והברק ובאמת, התפקידים שלמדתי שם הפכו לנכס צאן ברזל בלהקת 'בת-שבע' ל-20 שנה לפחות. הופענו איתם בכל העולם ומסתבר שמרתה לא טעתה כשחששה שנהווה להם תחרות".

בכל זאת, זה לא היה הימור בעייתי באותה תקופה ללכת על בלט מודרני שהוא מטבעו יותר קשה לעיכול?

"יכול להיות, אבל היה ברור לי שזה הכיוון. לא מתאים לי לעשות את 'אגם הברבורים' או את 'ג'יזל'. זו מין פנטזיה נורא רחוקה ממה שישראלי בעיני. אבל יש לזה המון קהל, ועם ההצלחה אני לא יכולה להתווכח. בכל עיר נידחת אם תשים מודעה של 'אגם הברבורים' תמלא אולם. בשביל הקהל - הקלאסי הרבה יותר נוח וקל ולא מחייב, אבל מסתבר היה פה בסיס לזה. היו מוזיקאים ואנשים שחיפשו תרבות אחרת.

עד היום אומרים לי שלראות הופעה של בת-שבע באותה תקופה היה חוויה מאוד חזקה. היה צירוף מיוחד של אנשים בלהקה: רנה גלוק, גליה גת, אשרה אלקיים, משה אפרתי, אהוד בן דוד ז"ל שהיה רקדן מקסים. כשהוא עלה לבמה בתור אליל יווני, כולם השתגעו, והלהקה מאוד הצליחה".

מי היה המנהל האמנותי של הלהקה?

"מרתה גרהם בעצמה. היא הגיעה לארץ שלוש פעמים בשנה והחליטה על הכול. הברונית גם הביאה לכאן את הכוריאוגרפים הטובים בעולם, ובת שבע הפכה ללהקת המחול המודרני הראשונה שהייתה להקת רפורטואר ולאOne man show כמו היום (כשכל הכוריאוגרפיה כמעט היא של אוהד נהרין - א.ס.). בעקבות ההצלחה, התחילו לחקות אותנו באירופה. מלבד מרתה גראהם היו לנו ברפרטואר יצירות של ג'רום רובינס, גלן טטלי, נורמן מוריס ואחרים. ובגלל שבבת-שבע עמדו על כך שתהיה יצירה ישראלית אחת לפחות, היו ארבע-חמש יצירות שלי.

"נסענו שלוש פעמים בשנה לאירופה ולכל הפסטיבלים וזכינו לביקורות נהדרות. בארצות הברית עשינו כמה פעמים coast to coast והייתה הצלחה גדולה. בשאנז א-ליזה, למשל, זכינו בשלושה פרסי כוכב הזהב: ללהקה הטובה בעולם, לרקדן הטוב, לזוג הרקדנים הטוב".

המרד הזקוף

כפי ששיינפלד רואה את הדברים, עמדות הכוח והכסף בבלט הקלאסי מיקמו את הנשים רק בתפקידי המפתה או האנורקסית על הבמה, ולא אפשרו לה לנהל או להיות כוריאוגרפית, מה שבין השאר הוביל לכך שהבלט המודרני הומצא בידי נשים: רות סנט דניס ואיזדורה דאנקן - מחלוצות המחול המודרני שרקדו יחפות, ומרתה גרהם שהקדישה את יצירתה לנשים חזקות ודרמטיות למרות שלא הייתה מוכנה להגדיר את עצמה כפמיניסטית.

וכמו כל תלמיד מצטיין, בשלב מסוים הרגישה שיינפלד שהיא חייבת למרוד בגרהם ובשיטתה: "לא רציתי תלבושות גדולות ותפאורה גדולה ופסיכולוגיה עמוקה. לא רציתי גיבורות ענקיות שרוצחות את הילדים שלהן, רציתי משהו יותר צנוע. יותר ישראלי. רציתי להקים להקה משלי וללכת לכיוון אחר". אבל עם כל המרד, גם היצירות של שיינפלד מתעסקות בנשיות. "כל הריקודים שלי עוסקים באשה. עוסקים בי. בחיים שלי. זה לא שאני הולכת עם דגל, אבל אין טעם לריקוד אם הוא לא מבטא את החיים".

ואכן המינימליזם שמשתקף בקווים הנזיריים של הסטודיו של שיינפלד, כמו גם בדמותה שלה הנקייה מאבזור ומקישוטים, הוא קו אופייני גם ליצירתה, בעיקר מאז שעזבה את בת שבע והקימה ב-79 את להקת רנה שיינפלד. ביצירתה היא מתעסקת בדברים הבסיסיים והיא מחלקת אותה לארבע תקופות: "בראשונה עשיתי דברים גיאומטריים. בשנייה התמודדתי עם אובייקטים - 'הגיברת עם החפצים' קראו לי. עבדתי עם גורמי טבע: מים, אבנים, חול, נוצות טווס, קרני צבי. בשלישית חקרתי את הנושא של אור וצל. ברביעית השתמשתי במילים יומיומיות: שמלה, נעליים, בגד, כובע ולפני כמה שנים התחלתי עם וידיאו. זו טכניקה שמהפנטת אותי והיא בעצם התפתחות טבעית, כי וידיאו הוא גם הקרנה. כמו אור וצל".

המינימליזם של שיינפלד כבש די מהר את היפנים, שהאמנות שלהם היא התגלמות המושג, וחלחל בעקבותיהם למקומות אחרים במזרח. "ביפן, זכתה הלהקה להצלחה ענקית. בהמשך כשהגענו להודו, קיבלו אותי שם כמו שקיבלו את מרתה גראהם בארץ עם כתבות ענק וצילומים, ונתבקשתי להקים שם בית-ספר. הייתה שם אפילו תערוכה 'מהשפעתה של רנה שיינפלד'. בדרום קוריאה הופעתי על חול ובהרים. בסין הייתי פעמיים. בכלל המזרח זו חוויה בלתי רגילה, שמלמדת את איש המערב קצת צניעות. תירגע מהשוויץ שלך - תרבות יש גם במקומות אחרים".

כל אחד יכול לרקוד

מזה כמה שנים מעבירה שיינפלד שיעורים לנשים בוגרות: "זה שירות מאוד חשוב וגם חלק מההתפתחות שלי. התחלתי גם להופיע לפני ילדים עם היצירה 'הילדה הכי יפה בגן' וגיליתי שזה קהל מקסים. אפילו תינוק עם מוצץ מסתכל מהופנט וזה ריגש אותי מאוד. כמה שכנים אפילו ביקשו ממני ללמד את הילדים שלהם ולמרות שאני מאוד עסוקה אמרתי - 'תארגנו קבוצה, אני אלמד'. ואכן יש לי כיום קבוצה של בנות בגילאי שלוש וחצי עד שבע ואני מאוד מתרגשת מכל פגישה איתן. בעיניי כל אדם יכול וצריך לרקוד".

ובשיחה כזאת אי אפשר להימלט מהתוכנית "נולד לרקוד" - שאליה מתייחסת שיינפלד כאל קרב גלדיאטורים בזירה. "הריקוד הוא לא רק בידור. הוא גם אמנות. מאוד קשה לי התחרותיות הזאת. כאילו מדובר בחיות טרף. מישהו שלח לי לא מזמן את הסרט הישן 'הם יורים גם בסוסים' שמנסח בדיוק את מה שקורה שם היום: 'תרקדו, תשברו רגליים, תתאבדו, רק שיהיה שואו לקהל'"

על מה את עובדת עכשיו?

"ממש בקרוב אני עולה עם יצירה חדשה שהיא שילוב של וידיאו עם השירים של לאונרד כהן. היצירה שואבת מהפילוסופיה שלו ומחייו. השירים תורגמו על-ידי קובי מידן ומבוצעים בפי זמרים ישראלים מובילים.

המראה הגמיש והצעיר של שיינפלד נובע לדבריה מהשילוב התמידי בחייה בין גוף ונפש, מוטו מאוד פופולארי בימינו, אלא שהיא התעסקה ומתעסקת איתו מדי יום, מדי שעה. "אני לא משתמשת בגוף שלי ככלי זר ומנוכר. הוא חשוב אבל רק אם הוא מחובר לנפש ולרוח".

אצל רנה שיינפלד האימון הוא תענוג. ובכל זאת גם לה יש תירוצים כיצד לדחות אותו: "לא כל יום אני יורדת מהקומה השלישית שמחה נורא, כי כואב לי פה ולוחץ שם, אבל ברגע שאני נכנסת לסטודיו, אני לא מבינה איך לא ירדתי לכאן קודם. יש לי פה חלל ריק שבו אני יכולה לכתוב את עצמי מחדש"