לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלט הקלסי, המחול וענפי ההתעמלות לסוגיו



Avatarכינוי:  המחול וההתעמלות



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2009


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

dance little stickman, dance! 

 

 

 

 

 

The Dance

 

 

 

 

נולדו לרקוד

אחרי שנים בלהקת המחול הקיבוצית, החליטו אילנה בלסן וארתור אסטמן לצאת במופע משלהם שייקרא "ArtLana". בראיון זוגי הם אומרים: "הרגשנו שהגיע הזמן להתנתק וללכת בכוחות עצמנו. לא ללכת עם העדר"

מרב יודילוביץ'

אחרי שנים ארוכות בלהקת המחול הקיבוצית החליטו אילנה בלסן וארתור אסטמן שהגיע הזמן להמשיך למקומות אחרים, להשתחרר מהמוּכַּר והידוע, לחפש את המרכז הפנימי ואת הקול הפרטי שלהם. זוג בחיים. זוג על הבמה. צעד שהוא מתחיל - היא ממשיכה. משפט שהיא זורקת לאוויר, הוא תופס בשתי ידיים והולך איתו הלאה. 

 

הסינכרוניזציה ביניהם מפתיעה בעיקר מפני שלכל אחד מהם בנפרד, יש לא מעט מה לומר. מפתיעות גם האנרגיות החיוביות שעוטפות אותם וּדְבֵקוֹת בכל מי שנמצא לידם.

ArtLana. שניים שהם אחד (צילומים: אבי הראל)

 

בלסן ואסטמן הם מהרקדנים הישראלים המיומנים והטובים בארץ; אחרי שנים בהם רקדו לצלילי חלילם של יוצרים אחרים, הם מתכוננים החודש לפרמיירה של יצירת ביכורים משותפת ראשונה. "זו התחלה חדשה", הם אומרים בראיון לקראת המופע, שיעלה בבכורה ב-11 באוגוסט על במת סוזן דלל בנווה צדק, וייקרא "ArtLana" - מילה אחת המאגדת את שמותיהם.

 

"זו פנטזיה בצבעים, תמונות ומצבים שהסתובבו לנו בראש, עבודה מאד פיזית", אומרת בלסן. "כל אחד התחיל מהמקום הפנימי שלו ומשם זה צמח. אנחנו שני עצים שהענפים שלהם מתערבבים". אסטמן מהנהן. הוא אוהב את הדימוי. "אנחנו אוהבים", הוא מושך בכתפיו, "זה המנוע שלנו לכל דבר – לחיים וליצירה. את החופש אנחנו מוצאים בתוך הביחד. כל יום הוא יום חדש שמביא איתו דברים חדשים. יש ארתור ויש אילנה, אבל ביחד אנחנו מגיעים לרמות אחרות".

פנטזיה בצבעים (צילום: אבי הראל) 

 

את קיבוץ הגעתון, מקום מושבה של להקת המחול הקיבוצית, הם עזבו לפני כשנה. זה התחיל בהשתתפותו של אסטמן בתכנית "נולד לרקוד", שזיכתה אותו במקום השני ובסכום לא מבוטל של 50 אלף שקל שאפשר לשניים דריסת רגל בעיר הגדולה.

 

אחר כך הגיעה הצעה להשתתף בפרויקט המחול של מרכז סוזן דלל שרקח הכוריאוגרף ברק מרשל. העבודה עם מרשל על היצירה "מונגר" פקחה את עיניהם לעולם חדש, שלם יותר ועשיר. "בהתחלה קיללתי ברוסית. ניסיתי להתחבר לחומר שהיה שונה מכל מה שהכרתי קודם. לקח לי זמן להיכנס לזה", אומר אסטמן, "התנועה של ברק מאוד אקספרסיבית. זה לא יופי ואסתטיקה, זה החיים עצמם".

 

תל אביב זו פאזה אחרת

המעבר לתל אביב היה הצעד המתבקש הבא; "תל אביב זו פאזה אחרת", אומרת בלסן, "הגוף השתנה. הפנים. פתאום, בתוך העבודה עם ברק משהו נפתח. פתאום אתה לא רק מחפש בתוך עצמך ומופיע כחלק מלהקה, אלא מגלה את הייחודיות והמקוריות שבך". אסטמן מחדד: "הכל בתל אביב נגיש. אתה לא מנותק כמו בקיבוץ, אלא מוקף באנשים וברעיונות. הכל מתחבר".

"מונגר" של ברק מרשל. "קיללתי ברוסית" (צילום: רן בירן) 

 

בניגוד לנוהג המקובל בקרב יוצרים לבעוט בכור מחצבתם, השניים האלה לא מתבוננים לאחור בזעם. "מצאנו בקיבוצית את עצמנו ואת הקול שלנו כאמנים. קיבלנו מהמקום הזה המון. הוא בנה לנו את עמוד השדרה. הופענו המון ונסענו עם הלהקה בכל העולם", מוסיף אסטמן.

 

גם העבודה ארוכת השנים עם הכוריאוגרף רמי באר היתה חוויה מלמדת. "זה לא פשוט לעבוד ולתקשר עם כוריאוגרף אחד לאורך שנים", אומרת בלסן ואסטמן מוסיף, "רמי נתן לנו מקום בתוך החומרים והעולמות שלו. זו היתה עבודה משותפת שבתוכה היה לנו מה לומר".

 

לא רק הדרך שעשו בלסן ואסטמן משיקה, אלא גם נקודת המוצא. היא נולדה במרסיי, צרפת, והגיעה לישראל עם משפחתה הגרעינית בלבד. הוא נולד ברוסיה והשאיר מאחור משפחה. "אני לא מרגישה מהגרת, אבל מנגד מעולם לא הרגשתי צברית", אומרת בלסן.

 

לשניהם יש בסיס קלאסי חזק ובמקרה של אסטמן אהבת המחול היא ירושה משפחתית מסבתו שהיתה פרימה בלרינה בברית המועצות, ומאוחר יותר אמו, שהיתה רקדנית והקימה להקה משלה. בקיבוצית הם גילו את המחול המודרני. "כשבאתי ללהקה לא ידעתי מה זה לרקוד יחפה", מספרת בלסן, "הייתי צעירה מאוד. עברתי שם תהליכים ארוכים של להבין ולקבל את עצמי. למדתי להשתמש בגוף שלי ככלי ולפתח אותו. גם למדתי משהו על תקווה".

בלסן בתקופה הקיבוצית. "לא ידעתי מה זה לרקוד יחפה" (צילום: גדי דגון)

 

אסטמן, שהגיע ללהקה אחרי לימודים באקדמיה למחול בירושלים, מדגיש: "ישראל הדהימה אותי. ברוסיה מי שמע על אימפרוביזציה או על שיתוף פעולה עם נגנים? לא היה ג'אז או יוגה. היה רק קלאסי. פה שמעתי בפעם הראשונה על מחול מודרני. לא היה לי מושג מה זה אומר".

 

אז למה בעצם לעזוב את החממה הזו של הקיבוצית?

 

אילנה: "הגיע הזמן. רצינו לשנות מקום ואווירה. לעבוד עם כוריאוגרף אחד לאורך שנים זה לא קל. רצינו להיחשף לשפות אחרות. גם החשיפה למחול אחר חסרה. כשאתה חי בקיבוץ, אתה כמעט לא רואה עבודות של יוצרים ולהקות אחרות. אם היתה לנו אפשרות בחירה, היינו רואים מחול כל יום וזה מה שאנחנו עושים עכשיו".

 

לא הולכים עם העדר

"יש אנשים שרוצים להתרכז באמנות שלהם ומעדיפים לא לראות מה שקורה מסביב. אני מכבדת את זה, אבל פועלת אחרת. אני רוצה לראות כמה שיותר ולעשות כמה שיותר. למדנו הרבה בקיבוצית, היינו חלק ממשהו, הבאנו את עצמנו לידי ביטוי בתוך הקבוצה. עכשיו אנחנו לומדים להתנתק וללכת בכוחות עצמנו. לא ללכת עם העדר".

 

ואז הגיע ההצעה להשתתף בתכנית "נולד לרקוד"?

 

ארתור: "האמת, פנו אליי כמה פעמים קודם לכן, אבל לא רציתי לשמוע על זה. פתאום, בנקודת הזמן ההיא, זה הסתדר. היינו בסיבוב הופעות בקוריאה, סין ותאילנד כשהתקשרו מהתוכנית. רמי הסכים שאשתתף ואני חשבתי שזה יעזור לי לנחות בתל אביב בקלות יחסית. לא ידעתי למה אני הולך".

 

"הבנתי שזו מסגרת מטורפת וקיוויתי שהיא תאפשר לי ליצור. מה שקרה מסביב היה די מדהים. עד עכשיו אני מנסה להשתחרר מזה. התגובות היו נהדרות. אני יודע שיש אנשים שמתנגדים עקרונית לתכנית הזו, אבל מבחינתי זו היתה חוויה חיובית".

 

אילנה: "בכל דבר יש טוב ורע. התכנית הזו שמה את הרקדן במרכז. פתאום אנשים מבינים שלרקדן יש אישיות. אנשים מכירים ומזהים רקדנים. זה לא ברור מאליו. אני מאוד גאה בארתור שהוא ידע לשמור על עצמו בתוך המסגרת הזו. קל להיסחף".

 

חששת מזה?

 

אילנה: "לא. אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה לא היינו ביחד במשך ימים שלמים".

ארתור: "נכון, אבל כשנפגשנו זה היה טירוף".

אילנה: "זו היתה תקופה שבה נשמנו לבד. זה חיזק את הקרבה בינינו".

 

בין ציור לבמה

בתל אביב שניים גם התחילו להציג לראשונה ציורים משותפים שציירו ביחד תחת הלוגו ArtLana. עולם

פנטסטי, צבעוני, סוער ומלא דמיון שהיווה את הבסיס ליצירה הבימתית החדשה. "ציירנו בטירוף. כל יום, כל היום", אומר אסטמן, "קנבסים גדולים. צבעי אקריליק, ספריי, גיר, סיליקון. הכל הלך. אנחנו מאמינים בטכניקת חופש". בלסן מוסיפה: "לא למדנו לצייר. אנחנו לא מנסים להוכיח שום דבר. כמו בריקוד, גם הציור נעשה מתוך אהבה ובפשטות".

 

מה זה בעצם לרקוד בשבילכם?

 

אילנה: "לרקוד זה לחיות".

ארתור: "להיות בתוך היצירה. It's To Fill Yourself. אני ממלא את עצמי כדי לתת לאחרים. זה גדול"

 

ואיך זה מרגיש לרקוד על במה מול קהל?

 

אילנה: "תענוג. כמו בפנטזיה. דרך הבמה אתה מרגיש את הקשר שלך ליקום ולאנושות"

ארתור: "אין לזה סוף. לא משנה כמה שנים אתה רוקד, לפני העלייה לבמה יש התרגשות כמו של ילד. הבמה זה כמו בית משפט גדול. תיכף רואים מי משקר ומי אומר את האמת. על הבמה רואים הכל בהיר".

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

 

 

 

 

רנה שיינפלד - רק לרקוד

רנה שיינפלד - מייסדת המחול המודרני בארץ, שהקימה, בין השאר, את להקת "בת-שבע" ושהוכתרה על-ידי ה"ניו-יורק טיימס" כאחת הרקדניות החשובות בדורנו, מאמינה שהריקוד לא קורה רק בגוף וכי עליו לשאוב מחייו של הרקדן. זו אולי הסיבה לכך שהיא יוצאת נגד 'נולד לרקוד', שכל יצירותיה מתעסקות בנשיות ושהיא לא מפסיקה לרקוד גם בגיל 70

אסתי סגל‏
 
 

"תרדי במדרגות, תחלצי נעליים ותיכנסי. אני כבר באה" אמרה לי רנה שיינפלד בכניסה לביתה, ואני ירדתי במדרגות, חלצתי נעליים ונכנסתי, וברגע נעלמו המולת הרחוב, החדשות, לחץ היומיום, ושלווה גדולה נחה על הכול. חלל רחב ידיים וריק שכולו רצפת פרקט ומראות. את תחושת התרוממות הרוח תגדיר שיינפלד מאוחר יותר כ"ירידה לצורך עליה". ואז היא יצאה מתוך אלבומי הריקוד הגדולים; דקיקה וגמישה בשיער אסוף ומהודק, שמה ללעג את חוקי הכובד והגיל - האישה שה"ניו-יורק טיימס" הגדיר כאחת הרקדניות החשובות בדורנו - רנה שיינפלד.

הילדה שנולדה בת"א הקטנה של 1938 וחיה בה כל חייה, הפכה לאחת הרקדניות המשפיעות ביותר בעולם. כי בניגוד למיתוס שפעם היו כאן רק יתושים וביצות, מסתבר שהייתה כאן גם תרבות מפותחת, עוד מהימים הראשונים של ההתיישבות המחודשת בארץ. רנה שיינפלד אומרת שתרבות היא צורך קיומי לתחייתה של אומה ומוסיפה:"כשאני מסתכלת בקו של התפתחות היסטורית על הריקוד בארץ, מדהים אותי לראות איך הייתה כאן רמה כל-כך גבוהה".

יש כאן סיפור בניחוח אגדת בלט, אמנם ללא שלגים ואגמים, אבל עם בת של פועל בניין, בארץ חמה וקשה, שנפשה נמשכת למה שאז לא ידעה שקוראים לו אמנות, והיא שואפת לתוכה את השקיעות ואת הים ומרגישה צורך אדיר לביטוי. "יום אחד הייתי לבד בכיכר דיזנגוף ועשיתי שפאגאט וגשר. נגשה אלי ילדה אחת ואמרה 'את חייבת לבוא לרקוד איתי אצל מיה ארבטובה.' (מורה מיתולוגית לבלט קלאסי א.ס) ובכלל לא ידעתי שיש דבר כזה ללמוד לרקוד.

אז באתי הביתה ואמרתי לאבא שלי - 'אנחנו הולכים לרשום אותי לרקוד'. וברגע שנכנסתי לסטודיו בשדרות קרן קיימת. (שד' בן גוריון) ידעתי שזה המקום שלי".

שבע שנים למדה שיינפלד אצל מיה ארבטובה שהביאה איתה את השיטה הרוסית ללימוד בלט קלאסי, שמעה ברהמס ובטהובן וחשבה שהגיעה לפסגת העולם. אלא שאז נקלעה להופעה ב"הבימה" של כוהנת הבלט - מרתה גרהם, מחלוצות המחול המודרני, והכול השתנה. "בהופעה הזאת נחשפתי לעולם אחר והחלטתי לעזוב את הבלט הקלאסי ולעבור למחול המודרני".

המפנה הגדול בחייה של שיינפלד קרה בחופשת השחרור שלה, עת הגיעה לקורס קיץ באקדמיה למחול בירושלים.

"בסוף השיעור", היא מספרת, "קראו לי שתי נשים שנראו מוזרות, ואמרו לי שמרתה נותנת לי מלגת לימוד בבית-הספר שלה בניו-יורק. שתי הנשים הללו היו בת שבע דה רוטשילד ומרתה גרהם".

צמיחתה של בת-שבע

לעומת כל רקדן אחר בעולם שהיה קופץ על ההזדמנות בפירואט מסחרר, שיינפלד - אישה עצמאית ודעתנית, דווקא חשבה אחרת. "אחרי שלושה חודשים בלהקה נפגשתי עם גרהם ואמרתי לה: 'אני לא מתכוונת להישאר בניו-יורק. אני רוצה לחזור לארץ כדי לפתח את המחול בישראל. הסברתי לה שאני צריכה ללמוד את המקסימום בזמן הקצר ביותר ולכן אני רוצה לעבור ל'ג'וליארד'. העיניים שלה הסתובבו ימינה. ואז אמרתי לעצמי 'יופי רנה, עכשיו תקבלי סטירה'. אחרי שנייה היא סובבה חזרה ואמרה 'פיין, תלכי!'".

וכך הגיעה שיינפלד ל'ג'וליארד', קיבלה מלגה ובסיום הלימודים חזרה לארץ והופיעה בתיאטרון הלירי של אנה סוקולוב. מיד אחר-כך היא הקימה להקה שנקראה על שמה, שאף זכתה לתמיכה של הברונית דה רוטשילד. אך הלהקה לא האריכה ימים.

"יום אחד", משחזרת שיינפלד בהתרגשות, "קיבלתי טלפון מהברונית. היה לה רעיון משוגע להקים להקה בשם 'בת שבע'. היא אמרה לי 'תיסעי למרתה לניו-יורק, תלמדי את הריקודים שלה ואם תרקדי אותם טוב, נקבל ממנה רשות להופיע איתם'. צריך להבין שרישיון לרקוד יצירה של מרתה, לפחות לפני ארבע שנים, עלה 50 אלף דולר לפחות. אז חזרתי לניו-יורק לעבוד עם קבוצה של רקדנים ישראלים לתקופה של שלושה חודשים שנמשכה שמונה חודשים ויותר.

"היינו בשוק מהיחס של מרתה ושל אנשים אחרים בלהקה. מרתה קינאה ברקדנים צעירים ופחדה מתחרות. היא לא הרשתה לנו לצלם את הריקודים עם התלבושות, וחלק מהכוח של העבודות שלה היו התלבושות והתפאורה של נגוצ'י. בעיקר היא חששה שהברונית דה רוטשילד תעביר את התמיכה שלה ללהקה במידל-איסט".

מה שאכן קרה.

נכון. כשחזרתי לארץ עם הניסיון שרכשתי שם הרגשתי מספיק מוכנה לייסד את להקת בת-שבע יחד עם הברונית שהוקמה במתכונת הראשונית שלה עם אותם הרקדנים שהתאמנו איתי אצל מרתה. למרות הקשיים שמרתה הערימה עלינו אי אפשר לקחת ממנה את הגאוניות, המעוף והברק ובאמת, התפקידים שלמדתי שם הפכו לנכס צאן ברזל בלהקת 'בת-שבע' ל-20 שנה לפחות. הופענו איתם בכל העולם ומסתבר שמרתה לא טעתה כשחששה שנהווה להם תחרות".

בכל זאת, זה לא היה הימור בעייתי באותה תקופה ללכת על בלט מודרני שהוא מטבעו יותר קשה לעיכול?

"יכול להיות, אבל היה ברור לי שזה הכיוון. לא מתאים לי לעשות את 'אגם הברבורים' או את 'ג'יזל'. זו מין פנטזיה נורא רחוקה ממה שישראלי בעיני. אבל יש לזה המון קהל, ועם ההצלחה אני לא יכולה להתווכח. בכל עיר נידחת אם תשים מודעה של 'אגם הברבורים' תמלא אולם. בשביל הקהל - הקלאסי הרבה יותר נוח וקל ולא מחייב, אבל מסתבר היה פה בסיס לזה. היו מוזיקאים ואנשים שחיפשו תרבות אחרת.

עד היום אומרים לי שלראות הופעה של בת-שבע באותה תקופה היה חוויה מאוד חזקה. היה צירוף מיוחד של אנשים בלהקה: רנה גלוק, גליה גת, אשרה אלקיים, משה אפרתי, אהוד בן דוד ז"ל שהיה רקדן מקסים. כשהוא עלה לבמה בתור אליל יווני, כולם השתגעו, והלהקה מאוד הצליחה".

מי היה המנהל האמנותי של הלהקה?

"מרתה גרהם בעצמה. היא הגיעה לארץ שלוש פעמים בשנה והחליטה על הכול. הברונית גם הביאה לכאן את הכוריאוגרפים הטובים בעולם, ובת שבע הפכה ללהקת המחול המודרני הראשונה שהייתה להקת רפורטואר ולאOne man show כמו היום (כשכל הכוריאוגרפיה כמעט היא של אוהד נהרין - א.ס.). בעקבות ההצלחה, התחילו לחקות אותנו באירופה. מלבד מרתה גראהם היו לנו ברפרטואר יצירות של ג'רום רובינס, גלן טטלי, נורמן מוריס ואחרים. ובגלל שבבת-שבע עמדו על כך שתהיה יצירה ישראלית אחת לפחות, היו ארבע-חמש יצירות שלי.

"נסענו שלוש פעמים בשנה לאירופה ולכל הפסטיבלים וזכינו לביקורות נהדרות. בארצות הברית עשינו כמה פעמים coast to coast והייתה הצלחה גדולה. בשאנז א-ליזה, למשל, זכינו בשלושה פרסי כוכב הזהב: ללהקה הטובה בעולם, לרקדן הטוב, לזוג הרקדנים הטוב".

המרד הזקוף

כפי ששיינפלד רואה את הדברים, עמדות הכוח והכסף בבלט הקלאסי מיקמו את הנשים רק בתפקידי המפתה או האנורקסית על הבמה, ולא אפשרו לה לנהל או להיות כוריאוגרפית, מה שבין השאר הוביל לכך שהבלט המודרני הומצא בידי נשים: רות סנט דניס ואיזדורה דאנקן - מחלוצות המחול המודרני שרקדו יחפות, ומרתה גרהם שהקדישה את יצירתה לנשים חזקות ודרמטיות למרות שלא הייתה מוכנה להגדיר את עצמה כפמיניסטית.

וכמו כל תלמיד מצטיין, בשלב מסוים הרגישה שיינפלד שהיא חייבת למרוד בגרהם ובשיטתה: "לא רציתי תלבושות גדולות ותפאורה גדולה ופסיכולוגיה עמוקה. לא רציתי גיבורות ענקיות שרוצחות את הילדים שלהן, רציתי משהו יותר צנוע. יותר ישראלי. רציתי להקים להקה משלי וללכת לכיוון אחר". אבל עם כל המרד, גם היצירות של שיינפלד מתעסקות בנשיות. "כל הריקודים שלי עוסקים באשה. עוסקים בי. בחיים שלי. זה לא שאני הולכת עם דגל, אבל אין טעם לריקוד אם הוא לא מבטא את החיים".

ואכן המינימליזם שמשתקף בקווים הנזיריים של הסטודיו של שיינפלד, כמו גם בדמותה שלה הנקייה מאבזור ומקישוטים, הוא קו אופייני גם ליצירתה, בעיקר מאז שעזבה את בת שבע והקימה ב-79 את להקת רנה שיינפלד. ביצירתה היא מתעסקת בדברים הבסיסיים והיא מחלקת אותה לארבע תקופות: "בראשונה עשיתי דברים גיאומטריים. בשנייה התמודדתי עם אובייקטים - 'הגיברת עם החפצים' קראו לי. עבדתי עם גורמי טבע: מים, אבנים, חול, נוצות טווס, קרני צבי. בשלישית חקרתי את הנושא של אור וצל. ברביעית השתמשתי במילים יומיומיות: שמלה, נעליים, בגד, כובע ולפני כמה שנים התחלתי עם וידיאו. זו טכניקה שמהפנטת אותי והיא בעצם התפתחות טבעית, כי וידיאו הוא גם הקרנה. כמו אור וצל".

 

המינימליזם של שיינפלד כבש די מהר את היפנים, שהאמנות שלהם היא התגלמות המושג, וחלחל בעקבותיהם למקומות אחרים במזרח. "ביפן, זכתה הלהקה להצלחה ענקית. בהמשך כשהגענו להודו, קיבלו אותי שם כמו שקיבלו את מרתה גראהם בארץ עם כתבות ענק וצילומים, ונתבקשתי להקים שם בית-ספר. הייתה שם אפילו תערוכה 'מהשפעתה של רנה שיינפלד'. בדרום קוריאה הופעתי על חול ובהרים. בסין הייתי פעמיים. בכלל המזרח זו חוויה בלתי רגילה, שמלמדת את איש המערב קצת צניעות. תירגע מהשוויץ שלך - תרבות יש גם במקומות אחרים".

כל אחד יכול לרקוד

מזה כמה שנים מעבירה שיינפלד שיעורים לנשים בוגרות: "זה שירות מאוד חשוב וגם חלק מההתפתחות שלי. התחלתי גם להופיע לפני ילדים עם היצירה 'הילדה הכי יפה בגן' וגיליתי שזה קהל מקסים. אפילו תינוק עם מוצץ מסתכל מהופנט וזה ריגש אותי מאוד. כמה שכנים אפילו ביקשו ממני ללמד את הילדים שלהם ולמרות שאני מאוד עסוקה אמרתי - 'תארגנו קבוצה, אני אלמד'. ואכן יש לי כיום קבוצה של בנות בגילאי שלוש וחצי עד שבע ואני מאוד מתרגשת מכל פגישה איתן. בעיניי כל אדם יכול וצריך לרקוד".

ובשיחה כזאת אי אפשר להימלט מהתוכנית "נולד לרקוד" - שאליה מתייחסת שיינפלד כאל קרב גלדיאטורים בזירה. "הריקוד הוא לא רק בידור. הוא גם אמנות. מאוד קשה לי התחרותיות הזאת. כאילו מדובר בחיות טרף. מישהו שלח לי לא מזמן את הסרט הישן 'הם יורים גם בסוסים' שמנסח בדיוק את מה שקורה שם היום: 'תרקדו, תשברו רגליים, תתאבדו, רק שיהיה שואו לקהל'"

על מה את עובדת עכשיו?

"ממש בקרוב אני עולה עם יצירה חדשה שהיא שילוב של וידיאו עם השירים של לאונרד כהן. היצירה שואבת מהפילוסופיה שלו ומחייו. השירים תורגמו על-ידי קובי מידן ומבוצעים בפי זמרים ישראלים מובילים.

המראה הגמיש והצעיר של שיינפלד נובע לדבריה מהשילוב התמידי בחייה בין גוף ונפש, מוטו מאוד פופולארי בימינו, אלא שהיא התעסקה ומתעסקת איתו מדי יום, מדי שעה. "אני לא משתמשת בגוף שלי ככלי זר ומנוכר. הוא חשוב אבל רק אם הוא מחובר לנפש ולרוח".

אצל רנה שיינפלד האימון הוא תענוג. ובכל זאת גם לה יש תירוצים כיצד לדחות אותו: "לא כל יום אני יורדת מהקומה השלישית שמחה נורא, כי כואב לי פה ולוחץ שם, אבל ברגע שאני נכנסת לסטודיו, אני לא מבינה איך לא ירדתי לכאן קודם. יש לי פה חלל ריק שבו אני יכולה לכתוב את עצמי מחדש"

 
 







































 
 
 
animated gifs
נכתב על ידי המחול וההתעמלות , 30/7/2009 16:46  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



18,108
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להמחול וההתעמלות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על המחול וההתעמלות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)