דברים שאני רוצה לכתוב

מאוחר מאוד.

לפני יומיים בערך נזכרתי במצב החרא הזה לפני כמה חודשים.

הייתי כל-כך עמוק בחור השחור הזה, האפל, שחפרתי לי בלב.

זה מוזר לחשוב שלפני שהמצב הזה הגיע לא הבנתי בכלל איך אנשים יכולים לחשוב כאלה דברים, להיות כל-כך אבודים בחור השחור שלהם ולחשוב ולהרגיש, שמה הטעם להמשיך?

פעם חשבת שהחיים נפלאים, ואז מה אם קשה עכשיו?, אחר כך יהיה הרבה יותר טוב. אבל זה לא ככה.

החור השחור האפל והמפחיד בלב שלך נהייה עמוק ועמוק יותר.

אתה מרגיש את הבדידות הזאת, את הבדידות הנוראה הזאת.

אתה מסתכל מהצד ורואה שהכל טוב, שאתה מדבר עם אנשים, צוחק עם אנשים, בוכה עם אנשים, אבל האמת היא שאתה רחוק מהם אלפי שנות אור.

התחלנו ללמוד מתמטיקה, אני ואבא שלי.

הבאתי שני ספרי מתמטיקה שמצאתי, אחד בני גורן צהוב-ירוק, והשני ורוד כזה... עבה... של ההקבצה הכי נמוכה... :_(

יש לנו בבית שני ספרי בני גורן צהוב-ירוק, אחד שלי , ואחד של אח שלי (קטן ממני בשנה)

לא מצאתי את בני-גורן-צהוב-ירוק-יתושים שלי (יתושים-בכל פעם שיש אצלי בחדר יתוש אני שולפת את הספר הזה, ומוחצת את היתוש המסכן בתוכו, זה די דוחה כשחושבים על זה, אבל בשביל זה הספר קיים)

אז לקחתי את זה של אח שלי.

אני רוצה להבהיר משהו, אני גרועה במתמטיקה, אני דפוקה במתמטיקה, כשאני יושבת מול ספר מתמטיקה אני פשוט בוהה בו כמו על תייר סיני שמבקש ממני הנחיות על איך להגיע לירושלים. בסינית כמובן.

אז ברגע שאבא שלי ביקש ממני לפתור משוואה מדרגה ראשונה (כן... המצב חמור ביותר...) אמרתי אוטומטית "אני לא יודעת".

הוא הסביר כמו שמסבירים לילדים בכתה המיוחדת, ואני פתרתי את התרגילים והם באמת היו קלים מאוד.

אבל אז היו גם שברים, ושברים הם לא מי יודע מה הקטע שלי (כמו כל המתמטיקה) וכשאבא שלי הסביר לי, הכל התערבל לי בראש, כל המספרים, כל הקווים והסימנים, ממש כמו במיקסר, ואני הרגשתי כל-כך מתוסכלת וכל-כך עצבנית, ואפילו כמעט שחררתי את הדמעות שמחכות שם כבר כמה זמן.

זה לא שאני מטומטמת שלא מבינה כלום, זה לא שאני טיפשה שלא יודעת שום דבר, אני ההפך הגמור מזה!

כל הזמן אומרים לי שאני חכמה, אני מרגישה חכמה , ואני יודעת שאני חכמה.

באנגלית אני ממש טובה, ולא פעם שאלו אותי אם אני דוברת, אבל כשזה מגיע למתמטיקה, הכל נחסם, הכל מתערבב ונשבר, וכל התסכול הזה יוצא החוצה...

ואני פשוט לא מבינה למה המוח שלי פועל בצורה הזאת, למה בשיעור היסטוריה למשל, אני שולפת תשובות ולא מפסיקה לדבר על אמני הרנסנס ומה שאפיין את התקופה, למה באנגלית כשהמורה עסוקה ולא יכולה לעזור לתלמידים אחרים, כולם באים אלי ושואלים אותי (עצלנים...!יש מילון!) ואני יודעת את זה כבר מכתה ז', ולמה במבחן הארצי בכימיה אני ידעתי תשובה שאחרים לא חשבו עליה בכלל,

אבל למה, למה לעזאזל כשזה מגיע למתמטיקה אני מגמגמת ולא מבינה כלום???

לפי ההיגיון אני אמורה להבין את זה, לא?

סליחה על החפירה, הייתי חייבת להוציא את זה כבר...

*תספרו כמה פעמים כתבתי 'מתמטיקה' בפוסט, אם תגיעו למספר תלת ספרתי, תודיעו לי