וואו, זה נגמר, אני לא רציתי שזה ייגמר, היה לי כל כך כיף, הכרתי עולם חדש, למדתי המון, ופגשתי אנשים חדשים ומוכשרים.

אהבתי להיות בסביבה חדשה, לבד, והופתעתי מזה, נהנתי להיות במצב הזה של להכיר אנשים חדשים, להיות מי שאני רוצה ושאנשים יקבלו את זה ויאהבו את זה, והחלק הכי טוב, לעשות ביחד איתם מוסיקה.

לכתוב, להלחין, להקשיב, לצחוק, פשוט (אהההה) זה היה כל כך טוב, כל כך חדש, כל כך אני.

והפרגון, וההבנה, והאחדות שבהכל, כוסעמק אני רוצה לבוא לשם כל יום, כל היום, כל השנה, כל החיים.

זה הצחיק אותי כל כך, שלא התגעגעתי, שלא חשבתי על מה שהשארתי כאן לרגע, שהתמסרתי כל כולי לשם, למקום הרחוק והמאוד ברור ההוא, המקום שבו ידעתי בדיוק מה אני רוצה, בדיוק מי אני, המקום שידעתי שאני לא אבוא אליו יותר אחרי חמישה ימים של אושר אמיתי, לפחות בשבילי.

ועכשיו אחרי שזה נגמר, ונגמר בצורה הכי מדהימה שיש, אני נאחזת במה שנוצר לי שם, אני נאחזת בפנים החדשות שפגשתי, אני נאחזת באופוריה הזאת, כי בשבילי היא המציאות, ואני אאחוז בה עד שאני אמצא לי מציאות אחרת, קרובה יותר להשגה.

אני אוהבת שאוהבים אותי.

אני אוהבת שמחייכים כשרואים אותי.

אני אוהבת שכנים איתי.

אני אוהבת שמפרגנים לי מהלב.

אני אוהבת שצוחקים איתי ובגללי.

בצפר רימון, שנה הבאה אני באה, שוב.

הו, וכדי להיות קצת קשורה פה לישרא, כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות יוצרת, אני רוצה להגשים את עצמי, אני רוצה להיות מאושרת.

כשאהיה גדולה אני רוצה להיות אני.