אהבה צעירה. עדי וערן.

היי חבר'ס, כאן ליאורי.

באתי לעוד סופשבוע מדליק איתכם. אפ'חד לא קרא ת'פרקים הראשונים~~ לא נורא =\

העיקר שאני מעבירה לאנשהו את הסיפור שלי שתקוע לי במוח כבר שנים =]]

אז.. בפרק הקודם עשינו סגירת מעגל בין שני הסיפורים שההבדל ביניהם הוא יום.

אני מקווה שהבנתם כי לא היו שאלות בתגובות.. לא היה כלום~~

הפרק השלישי: "ידידים בלבד, נשמע לך מוכר?" הוא נאנח.

בואו נתחיל.. D:

"יש לי חברה." אאוץ'. פאדיחה.

שתיקה מביכה מספר אחת. יהיו עוד המון.

"אני מצטערת, זה היה מ.. להט הרגע. לא התכוונתי." עדי הסמיקה יותר משחשבה שהיא יכולה וערן השתדל לשנות נושא.

"אז יש לך פקס? או מכונת צילום? איפשהו?" הוא התיישב בחזרה. היא נשארה לעמוד, עדיין לא בטוחה שכדאי.

"האמת שיש בספרייה, זאת מכונת צילום קצת ישנה אבל היא עובדת ממש סבמבה. רוצה לבוא?" היא שמה את תיק הצד שלה על הכתף והחזיקה את האייס קפה בידה השמאלית.

"כן יאללה בואי." הוא קם גם כן ושילם על הקפה.

"אוקי, אז אני אצלם לך מהכסף שלי, מה דעתך?" היא חייכה כשראתה את השטרות שהשאיר על השולחן, הסכום המדוייק של הקפה וטיפ של 5%. כי הם קנו רק קפה.

"בהחלט."

"אנט? אנט...? הלו?" עדי פתחה את הדלת הספרייה הישנה בחריקת ברגים רמה, איש לא נכנס במשך כל היום.. כל השנה גם כן. הספרייה נראתה כמו בית נטוש אבל משופץ ומושקע, כי בכל זאת, זאת ספרייה. הבניין היה בנוי אבנים ענקיות עם כמה חלונות נורא גבוה וחלון אחד משני צידי הדלת, החלונות שמצידי הדלת היו מונפים בוילונות כך שנראה חשוך וריק עוד לפני שהשניים נכנסו.

"אני חושב שהיא לא פה." אמר ערן אחרי שהדליק את האור בכניסה לחדרון. הספרייה הייתה בנויה מחדרים לפי נושאים. החדר הראשון היה כל האנציקלופדיות. בחדרים שמסביב היה מידע על כדור הארץ, על חיות, על טכנולוגיה וחלל, הספרייה הייתה גדולה מאוד ובחדר הראשון היו מפות שהראו את החדרים ואת נושאיהם. בשביל להגיע לכל חדר היה באמצע הספרייה מסדרון שמצדדיו חדרים, כל חדר הוליך לנושא שונה. הבנייה הייתה מאוד מורכת ולכך הרבה זמן לבנות את הספרייה.

"אנחנו נמצאים... פה.." אמרה עדי והצביעה על חדר אדמדם שהיה הכי קטן והכי אמצעי.

"איפה זאתי.. מה שמה?"

"אנט. או אנה, איך שתרצה."

"איפה אנט נמצאת?" הוא שאל והחזיק במפה שהייתה עד עכשיו על השולחן.

"היא כנראה בעמדת המודיעין." עדי חיפשה לרגע ואז מצאה במפה חדר סגלגל שכתוב עליו באלכסון 'מודיעין'.

"בואי נלך.." ערן גילגל את המפה והתקדם במסדרון. עדי הביטה בו בהפתעה, הוא נראה החלטי ובטוח, זה גרם לה להרגיש בטוחה גם כן, היא הכירה אותו לכמה שניות בלבד אבל ידעה שהם יהיו ידידים טובים מאוד תוך כמה ימים בלבד. היא כל כך צדקה.

"איך קוראים לה?" שאלה אותו עדי ורצה לקרתו במהירות.

"אמרת ששמה אנט, או אנה, לא?" הוא היה מבולבל.

"דיברתי עליה.." עדי לקחה את כף ידו השמאלית של ערן והיא הראתה לו סימן של ליפסטיק ורוד על ידו. בדיוק באמצע. כאילו היא נישקה את ידו.

"ניץ. ניצן. איך שתירצי.." הוא חייך, היא חייכה. הם נראו לכמה שניות כאילו הכירו עוד מגיל עריסה. החברים הטובים ביותר. בינתיים, לנצח.

"ניצן, וואו. תן לנחש, ישראליה, באה מירושלים?" היא הביטה סביב בדלתות שהיו לפי הצבעים של החדרים במפה.

"קרוב, באר-שבע. עברנו לתל אביב.." הוא גירד את עורפו, "הא! מצאנו.." הוא העביר את מבטו אל דלת סגולה שעליה היה כתוב באלכסון, כמו במפה: 'מודיעין'.

"יש מיש.." ערן לא הספיק לסיים את משפטו ועדי השתיקה אותו.

"כדאי לדפוק לפני שנעשה רעש. למדתי את זה מאנט על היום הראשון שנפגשנו. לפני שנתיים. בדרך כלל, היא עם בחור, בדרך כלל, הוא עירום. אז. תסתום לרגע, קיי?" עדי הרחיקה את ערן מהדלת ונשמה עמוק.

'טוק טוק טוק' עדי הייתה עדינה, את זה היא למדה מאימה שהיתה אשת חברה. היא השתדלה לעשות את זה הכי בשקט והכי לאט שיכלה, כנראה שהרעש בחדר היה חזק משנשמע מבחוץ והיא דפקה שנית, הפעם קצת יותר חזק.

"אנט?" היא פתחה לאט הדלת, הדלת לא חרקה בכלל, היא הייתה דוממת, כשומרת סוד, עדי מעט חששה, אבל דבר לא נראה לעין, עדיין, ערן שעמד מאחוריה היה נדהם מהסיטואציה שבה תפס מישו עם מישהי שלא היה הוא.

אנט הייתה לבושה לגמרי, הבחור היה חסר חולצה, והחולצה לא נראיתה באזור, הם שכבו על שולחן המודיעין, תודה לאל, רק התנשקו בינתיים.

"אנט!" היא לא יכלה לסבול כשהיא הייתה עושה דברים כאלה. זה גרם לה להתפרק תוך שניות.

"God damn, addie. knock next time for god sake!" אנט קמה במהירות מהבחור וסגרה את חצאית המזכירת ספרייה שלה.

"לדפוק?! מה לדעתך עשיתי?! ולא נראה לי שתהייה פעם הבאה! לא איתו בכל אופן." הבחור לא נראה מוטרד, הוא התיישב על השולחן ונראה כאילו הרגע קם מהמיטה ולא כאילו הרגע נתפס על חם.

"מה את עושה פה בכלל?!" היא פזרה את שיערה הבלונדיני כי התסרוקת מזכירה-חסודה שלה נהרסה.

"באתי לצלם משהו בשביל מישו איתי באוניברסיטה. יש לך בעיה?"

"יש לנו מכונת צילום בבית, עדי. שכחת?" השיער הבלונדיני היה חלק כפסטה וארוך, עד למותנייה של אנה.

"למה לא אמרת לי? היינו הולכים לדירה שלך," ערן לחש.

"הנחתי שהיא תהייה עם הבחור בדירה ולא תהייה איתו בספרייה.. בכל זאת, זו ספרייה!" עדי דחפה את אנה לאחור בעצבים.

"אל תגעי בי, תינוקת." ערן תפס את עדי מאחורה ומשך אותה בעדינות אליו לפני שאנה הספיקה להחזיר לה. זה עצבן את אנה מעט.

"נלך לדירה שלך, היא לא תהיה שם. נצלם אצלך בדירה. אוקיי? בואי נסתלק." הוא החזיק בכתפה ומשך אותה מחוץ לספרייה.

"אתה יכול לעזוב אותי, עכשיו. אנחנו תמיד עושות את זה, ערן." עדי נראיתה מאושרת.

"מה? למה?"

"כי לי ולאנה יש מעין הסכם שכזה.. אל תשאל, אתה עוד לא חבר מספיק טוב בשביל שאספר לך. אולי כשנהיה חברים יותר קרובים.. תספר לי על חברה שלך.." עדי נראיתה מרוצה מעצמה. פעם ראשונה שהיא כרגע בחברת בנים שלא ממש הכירה ולא ממש ידעה אם כדאי לה להכיר.

"ניצן. אוהבת להתלונן. אחלה בחורה אם אתה בקטע של הנאה רצופה לכל אורך הדרך. מה שרוב הבנים אוהבים. היא בחורה על הכיפאק היא חמודה נורא, אחלה בחורה בשביל מועדונים, קצת שופוהוליק, אני לא אומר שזה דבר רע, היא פשוט מבזבזת כסף על בגדים שאחרי שבוע היא נותנת לעניים, בגדים שעלו כמו שלוש טיסות לונציה הלוך וחזור. ניצן, היא אוהבת לאכול לארוחת בוקר פנקייקים, כשאין ובדרך כלל אין, היא אוכלת תפוח או שותה מיץ תפוזים סחוט "טבעי". היא אוכלת לצהריים פיתה עם חומוס וכשאין היא אוכלת מה שיש, היא אכלנית כל. היא לא צמחונית או טבעונית או בשרית, מה שיכול להיות מצחיק. היא נורא ישראליה. חומוס וסלט ופלאפל זה הדייט המושלם מבחינתה, סרטים רומנטיים זה מדליק והרבה שיחות טלפון אה, ושופינג." הוא חייך והרים את כתפיו בהבעה של 'זהו. אין יותר פשוט מזה.'

"וואו, היא נשמעת.. איך אמרת את זה? אחלה." הם נכנסו לרכבת ונסעו לדירה שלה.

"מה איתך? יש לך חבר מעניין? שאוהב.. לרקוד בלט על סקיני ג'ינס?" הוא צחק והיא הביטה בו במבוכה.

"אממ, יש לי אקס." היא לא הביטה בערן. היא הייתה מובכת מהעובדה שעלזה היא דיברה איתו.

"לי יש הרבה אקסיות.." הוא ניסה לגרום לשיחה להיות יותר זורמת וכיפית.

"אני והוא.. קוראים לו מארק. הוא אחד האנשים הכי חנונים שקיימים, אבל הוא חנון חמוד כזה, נחמד כזה. והוא היה חתיך, בשביל חנון מתמטיקה. הוא נפרד ממני. לפי ציטוט שלו: "אנחנו לא מובלים לשום מקום. אני צריך ללכת לאוניברסיטה הזאת ואת לאוניברסיטה ההיא.. אולי כדאי שנהיה ידידים בלבד. נשמע לך מוכר?" ואז הוא נאנח ונעלם. לא ראיתי אותו מאז, זה קרה לפני חצי שנה ועד עכשיו אני מדברת איתו באימיילים. אתה יודע, על דברים שידידם מדברים עליהם. מתמטיקה וסרטים מעניינים. ספרים טובים ובילויים עם חברות חדשות וחברים חדשים."

"למה הוא אמר, 'נשמע לך מוכר?'. למה הוא התכוון?"

"הוא נפרד ממני פעמיים. חזרנו רק פעם אחת, זה סיפור עצוב וחסר משמעות ואני.. אני לא מצליחה, טוב נו, בשושו. אני לא מצליחה לשכוח אותו. אני כל כך מאוהבת בו שזה פטתי. אני יודעת שזה פטתי. אני לא מצליחה להעביר יום אחד בלי לחשוב עליו, מה הוא יגיד כשאספר לו שהלכתי לאודישן לאוניברסיטה ומתי ישלח לי את התמונות מהטיול באירלנד וכל כך הרבה שאלות צצות אפילו עכשיו. מה שלום אימא שלו? ואיך אבא שלו מסתדר עם הסכרת? ועוד, ועוד, ועוד! אני צריכה לשכוח אותו ולא מצליחה, אני צריכה למצוא חבר דחוף. אפילו רק לסטוץ אחד. זה יעזור, לא?" היא נעצרה במדרגות המובילות לדירה שלה והסתובבה אליו, היא הביטה בו וחיפשה תשובה בעיניים הכחולות שלו. היא לא מצאה. אפילו לא ניצוץ.

"אני יכול לעזור לך, אם את כל כך צריכה סטוץ.." הוא נראה ערמומי ותחמן.

"ערן, איה! אני מכירה אותך יום אחד וכבר אתה מתחיל איתי?!" היא התרחקה ממנו ועלתה במהירות במדרגות. הדמעות התחילו לזלוג. היא פחדה שהוא יראה אותה בוכה, היא הסתירה את פניה והכניסה את המפתח למנעול, מסובבת אותו במהירות ורצה לשירותים לנגב את הדמעות שלא הפסיקו עד שערן נכנס לשירותים שלה וחיבק אותה מאחור.

"אני מאוהבת בו ולא יכולה להפסיק. תעזור לי, איכשהו?" היא הסתובבה אליו ותחמה את ראשה בין ידיו.

"עדי. אני יעזור לך, אני יכול. תתני לי לעזור לך." הוא הוציא ידו מהחיבוק החם, הרים את ראשה המלוכלך מהעיפרון שנמרח בגלל הבכי, היא פסקה מלבכות אבל לא הצליחה להוציא את הפרצוף המאוכזב שהיה למארק ביום שנפרד ממנה. זה כאב לה כל כך. היא פשוט לא יכלה להחזיק את עצמה יותר, היא נשענה על ערן והשניים החליקו על הקיר, ערן ישב על הרצפה והיא שכבה על בטנו.

"איך תעזור לי? הוא הרס אותי."

"אני יעזור לך, אין לך מה לדאוג. אני אצליח לאשכיח אותו ממך." הוא לא יכול היה להתאפק, היא הייתה בידיים שלו והיא לא יכלה לזוז מההלם שהצליחה לספר לו את סיפור חייה, הוא ידע שזה הרגע הנכון לנשיקה, אבל לא יכל שלא לחשוב על מה שיקרה לניצן. הוא ידע שהיא תהרוג אותו אם תדע, הוא ידע שזה יהרוס להם את הקשר, הוא חשב לרגע על מה שסיפר לעדי על ניצן, על כמה שחירבש. הוא לא באמת ידע מה היא אוהבת לעשות או מה היא אוהבת לאכול. הוא רק ידע שהוא נהנה מהסקס איתה. זה גרם לו להרגיש שיטחי ואולי הניסיון בקשר עם עדי יעזור גם לו, גם הוא צריך עזרה. הוא צריך מישו שיעיר אותו מהסיוט שהוא חולם, שהוא חבר של ניצן, אבל הסיוט שלו הרבה יותר גרוע מזה, הוא באמת מאמין שהוא מאוהב בה. רק בה. אבל ברגע שעדי הייתה בזרועותיו הוא ידע כמה השקר היה גס וכמה פעמים הצליח לשכנע את עצמו להאמין. הוא ידע מה עליו לעשות. הוא הרים את ראשה בשנית, הביט לתוך עיני השקד היפות שלה ונישק אותה בתשוקה.

איכוש?!

רצתי לקחת את אחותי מבצפר. נתראה בפרק הבא, מחר!! (:

לולי. 3>>