חזרה על אובייקט מסוים מספר פעמים עם שינויים שהולכים וגוברים, עד ליצירת אובייקט שונה לחלוטין מהמקורי. |
כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
רשמים מן המשבר. (1?)
בזמן האחרון אני כל הזמן כועס. הכעס הזה לא מתבטא בשום צורה, רק מתלווה בתסכול שתמיד בא יחד עם כעס אצלי. אני לא אח שלי, אני לא טורק דלתות או מגביר את הרעש; אני לא אבא שלי, אני לא צועק ומטיל סנקציות על בני-הבית; אני לא אמא שלי, אני לא מתחיל לבכול ולקלל. אני פשוט ממשיך. הכעס לא מפריע לי לעשות את כל הדברים שאני אוהב ומעריך ואני פשוט מתעלם ממנו. הוא לא יוצא החוצה, אני לא משחרר אותו לשום מקום, וכך - בזמן האחרון אני כל הזמן כועס.
על כל הדברים אני כועס, מאלו שקשורים אליי ישירות (כמו הצורך ללכת לחזרותזמורת בימי א' למרות שאני לא רוצה, למשל) או בעקיפין (הייתי נורא מתוסכל כשהתוכנית להצלת המשק האמריקני לא התקבלה בהצבעה ראשונה, גם כן). פתאום, בלי שהבחנתי, גם אני מתבגר זועם שמבלה את ימיו במין דיכאון קיומי שכזה למרות שהוא באביב ימיו ושיא כוחו. האם רע לי? מה יכול להרע לי עכשיו? הכל בסדר, הכל מצוין, הייתי מעז ואומר. ובכל זאת, שום דבר לא מספיק; החדר קטן מדי; אמא בכל זאת מתקמצנת; למה אנחנו צריכים ללמוד את המקצוע המפגר הזה; ומי - למען השם - מי, שם את אולמרט בתפקיד ראש הממשלה?
האם זאת פונקציה פסיכולוגית? האם אני נהנה לענות את עצמי ולשים את כל עוולות העולם על כתפיי? ההרגשה הזאת שמלווה אותי כבר יותר משלושה שבועות התחילה יום אחרי שאני וחברתי הטובה הלכנו יחדיו למסיבת יום-ההולדת הראשונה השנה, של מצטרף חדש לשכבתנו. למסיבה באו המון ילדים, היה אלכוהול והרבה שתו. המצב הגיע לכך שהיו שתי בנות שפשוט לא היו במצב ללכת הביתה, ובעוד כולם מתפזרים לבתיהם אני ועוד כמה מעטים נשארנו איתם עד שתחזור הפיכחות. יום למחרת, אני במטבח של חברתי הטובה, ומנוהל דיון לגבי המסיבה של אתמול. אז פתאום תקפה אותי התחושה הזאת; כעס, תסכול וחוסר-אונים משולבים יחדיו, פתאום, בבת-אחת, כל הגוף שלי זועק את הדברים האלו לאוויר העולם ואין שומע. אמא של החברה שלי שאלה אותנו בתמימות אם לדעתנו היא צריכה לדבר עם רכזת השכבה בנושא וחברתי התחילה לבכות, אמרה שהיא לא רוצה להיות הבת של זאת שדיווחה לרכזת השכבה. אני אישית בטוח שאין שום סיכוי ואין אופציה כזאת בכלל שאילו שהם שמות ידלפו החוצה מפיה של רכזת השכבה שלנו. אנחנו חברים מאוד טובים, אז בהמשך היום הרגשתי מאוד בנוח להגיד לה את דעתי, ופתאום את היא תקפה אותי ואמרה שאין לי זכות להתערב בזה בכלל.
אפילו לי זה נראה שולי כרגע אפילו אם באותו לילה, בחוף רחוק מן הבית בת"א, עם כמה חברים לידי ושתי בנות מקיאות את נשמתן על החול, זה נראה לי כאילו סוף העולם בדרך. ובכל זאת, מאז אני לא אותו בנאדם. באותו לילה שנאתי את השכבה שלי ואת ביה"ס שלי. לפני אותו לילה, ועכשיו, אין מקום שאני אוהב יותר, ואולי אחרי שדיברתי על זה עם כמה אנשים האהבה הזאת רק התחזקה. מאז אותו לילה הייתה עוד מסיבה, והחברה הכי טובה שלי, שגם הייתה איתי שם על החוף, התנהגה בצורה מגעילה; אין לי שום צורה אחרת לתאר את זה, ואין בי שום רצון לכתוב מה בדיוק היא עשתה, אבל זה גרם לי להרגיש כאילו כל מה שעברנו לפני זה בטל ולא אכפת לה ממני ולו אף קצת. מאז כל ההרגשה הזאת התחזקה, ואפשר להגיד שלא התאוששתי מזה מאז. אני אפילו לא יודע אם אני יכול להתאושש או יודע איך. זה נראה כאילו זה פה וזה נשאר ואני אפילו לא יכול להגדיר את זה במילים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
