חזרה על אובייקט מסוים מספר פעמים עם שינויים שהולכים וגוברים, עד ליצירת אובייקט שונה לחלוטין מהמקורי. |
כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2008
רשמים מן המשבר. (2)
אפשר להגיד שכל המשבר שלי נובע מחוסר איזון נפשי. אין לי באלנס, אין לי במה להיאחז עכשיו; אין לי הרבה דברים שמגדירים את עצמי. נקודת חן על הצוואר שהייתה ההבדל היחיד ביני לבין אחי כשהיינו תאומים קטנים וזהים לחלוטין; התנהגות אוחצ'ית לעיתים ונטייה לדרמטיזציה; רצון תת-הכרתי להיות תמיד הכי "מגניב", כי עד כיתה ט' הייתי הדבר הכי לא מקובל שיש בכל שכבה שהייתי בה. כל הדברים האלו עיצבו אותי לאדם שאני עכשיו בין אם ארצה או לא, ועדיין מפעילים אותי בחיי היום-יום. אני עדיין מתייחס לאח שלי כאילו הוא זהה לי בכל (וגם כאילו הוא בן שבע לנצח), ישנו דיסוננס חמור בין ההתהנגות שלי בביה"ס להתנהגות שלי בבית ובעיר מגוריי (כי אני לא יכול להתנהג ולדבר בחופשיות כמו שהייתי רוצה) ובכל דבר שאני עושה תמיד מלווה אותי המחשבה מה אחרים יאמרו עליי, אם כי אני לרוב תופס את עצמי ומתנער מכך. יש ילדים שלא זקוקים להתנערות הזאת; אני כן. בהקשר לפוסט הקודם - אני כועס על כך.
השנה, כיתה י', נפתחה כיתה חדשה בשכבה שלי והצטרפו עוד 40 ילדים לשכבה. את הכיתות ערבבו, וככה יש לי כעשרה ילדים חדשים בכיתה. השנה ישנה תופעה מיוחדת אצלנו בשכבה, עליה כבר דיברתי עם כל הילדים מן השכבה הישנה, בערך, והיא: במקום שהילדים החדשים יתגמשו ויתרגלו למנהגי השכבה הישנים, או לפחות יווצר איזשהו כור היתוך בין מנהגי שני הצדדים, השכבה ישנה נגררת אחר הילדים החדשים לטובה או לרעה. פתאום יש שני צדדים: החדשים והישנים. במקום שנהיה שכבה אחת, לאט לאט כל הישנים מאמצים לעצמם מנהגים של החדשים. הטוב שבדבר נחבא מעיניי, בעת שהרבה מחבריי מ"מחנה הישנים" התחילו לעשן ולשתות במסיבות כאילו אין מחר.
מה לעשות שאני גבר, הומו, והצטרף לכיתה שלי הבן הכי חמוד שראיתי מעולם. אני בחנתי אותו והוא בחן אותי וחשבתי שמשהו עומד לקרות. ביום שישי האחרון, אותה מסיבה שמשמשת כרגע כנקודת השבירה של היחסים שלי ושל חברתי הטובה ביותר, אני ראיתי אותו מתמזמז עם בת - ולא סתם בת, החברה הכי טובה שלו ואחת הילדות היותר שנואות עליי. כולם הרגיעו אותי, אמרו ששניהם היו שיכורים, הוא בטוח הומו ואין לי מה לדאוג בכלל; ובכל זאת, זה עירער לי את שיווי המשקל. זה, יחד עם הקרירות החדשה ביני לבין החברה הכי טובה שלי - זה המשבר. אני הולך על חבל דק ואין מי שיחזיק אותי, משום מה. כשאני חושב על זה בהיגיון אני מבין שלא היה ולא נברא דבר; כל הדברים שכתבתי לא אמורים להשפיע עליי. אני רוצה אהבה וקשר - לא עד כדי כך; החברויות שלי נורא חשובות לי - אבל ממתי אני נפגע כל כך כשהן במצב קרירות? לא החשבתי את עצמי עד עכשיו למה שאחי היה מכנה "כוסית רגשנית", אבל יוצא שזה בדיוק מה שאני. תוציאו גורם או שניים מן המשוואה הזאת שנקראת "אני", ואני על הקרשים. או בהשאלה: בח"מ.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
