כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2008
האלו
כדי לשכנע את מאשה שאני עדיין חי, החלטתי שהגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולכתוב פוסט גם אם אין לי משהו באמת מעניין לאמר. אז הארוע המעצב בהחלט את החודש האחרון הוא פרישתי מאחת המקהלות בהן שרתי. למעשה, הכל התחיל לפני חופש סוכות, כשהמורה נתן לי את המבחן שלי במתמטיקה עם הציון המדהים של 51 נקודות. לקח לי שבועיים ימים לאגור אומץ לספר לאמא, ונדרשתי להראות להוריי שאני מסוגל להשקיע יותר בלימודים ופחות במוזיקה.
מאי-שם בחופש הגדול של כיתה ט', כשהכל נראה אפשרי, היה אמור להיות לי רק יום אחד בשבוע שמוקדש כולו למוזיקה. ואז, פתאום לא הורשתי לפרוש מהתזמורת בימי ראשון; באה לה סדנת מחזמר בימי שלישי; ובימי חמישי נשלחתי לדודתי הטובה ללמוד צרפתית, שיעור הכלל גם לינה אצל סבתי הסמוכה אח"כ. הנה, פתאום גיליתי שהימים היחידים בהם אני חוזר הביתה בשעה נורמלית יחסית, הם שני ושישי, כאשר ביום שישי אני עסוק בעיקר בלהשלים שעות שינה מהשבוע החולף והמתיש בו אני מעורב. אחרי הנכשל במתמטיקה, אמא רצתה לקבוע לי שיעור פרטי במתמטיקה, פעם שבוע - וגילתה (למעשה: גילינו) שאין לי זמן. כמעט כל יום, אני חוזר הביתה אחרי 6 או 7 בערב, אם בכלל. נדרש מעשה רדיקלי ודחוף, שגם אותו לקח לי חודש לבצע, והוא: לפרוש ממשהו.
אך ממה? המנצח של התזמורת מאיים עליי באותות ומופתים לו אעז לפרוש מן התזמורת; מסדנת המחזמר הפועלת במסגרת ביה"ס איני יכול לפרוש בשלב זה, אלא אם אני ממש רוצה לעורר את חמת רכז-המגמה ולדפוק לכולם את התוכניות; ואני חייב את שיעור הצרפתית השבועי כדי לעשות בגרות. המקהלה חייבת ללכת. מה לעשות, שמנצחת המקהלה היא לגמרי לא במקרה גם המורה שלי לפיתוח קול. מנצחת מצוינת ומורה טובה לא פחות, היה לה קשה לקבל את העובדה שאני פורש מהמקהלה. הדבר הזה בא לי כמו סטירה בפרצוף; היחסים בינינו מצוינים: היא יודעת עליי, יצאנו יחד לכיתות אומן ואופרות, עזרתי לה לבחור את התלבושות למקהלה. בתום לב חשבתי שהיא תבין את מניעיי, את העובדה שאין לי זמן ללמוד ואני צריך להוציא ציונים טובים. לא כך היה הדבר.
אולי זה המקום להסביר, כי לא אמרתי כלום בשיחה עם מישהו מחמת הנימוס. במקום להבין אותי, היא ניסתה להקשות. היא החליטה שכל ההחלטות החדשות האלו באות מאמא שלי גרידא, ולא ממני גם כן, ועל כן - אמא שלי שטפה לי את המוח, ואני מצטט בדיוק מדבריה. אמא שלי שטפה לי המוח כדי שאני אפרוש מן המקהלה, ובמקום לפרוש אני צריך להתמודד עם הלחץ הקיים (שישנו כבר מתחילת השנה ואני יודע שאני לא מצליח להתמודד איתו) או לפרוש מאיזה מקצוע מוגבר בביה"ס, ואולי בכלל לרדת הקבצה במתמטיקה. הכל בשביל לשמור אותי במקהלה. ניסיתי להסביר לה שזה לא משהו אישי, המקהלה זה הדבר היחיד שאני יכול לפרוש ממנו, אבל היא המשיכה בשלה. מה אגיד? אחרי שעת שיחה ניתקתי עם אוזניים אדומות ומבט הלום בעיניים, ובמשך יומיים הסתובבתי מבולבל בביה"ס. חבריי, חלקם מכירים את מורתי ממקומות אחרים, לא האמינו שזה מה שהיא אמרה, המורה שידועה בהבנתה את תלמידיה.
בשיעור הסמוך לשיחתנו הנ"ל, ניסיתי להסביר עוד קצת והיא בשלה. אמרתי לה בבירור שאני לא חושב שהדברים שהיא אמרה על אמא שלי הם במקום, אך היא השיבה שאלו הדברים שהיו לה "על הלב", ולכן הייתה חייבת לאמר לי אותם (אל תטעו, אני בהחלט לא הפסיכולוג שלה). הכל הותאם לזמני המקהלה, שיעור הנגינה שלי היה ממש לפניה ושיעור פיתוח הקול אחריה. עכשיו העברתי את שיעור הנגינה לפני שיעור פיתוח הקול, כי פרשתי מהמקהלה, אז היא מנסה להעביר לי את השיעור שלה וגם את שיעור הנגינה שלי כדי שאוכל ללכת למקהלה. בסופו של דבר, זאת מקהלת בנות, אני בן, ולמרות שזה כן תורם לי במידה מסוימת מבחינה קולית, אני מעדיף להתקדם יותר לאט מאשר להיכשל במתמטיקה. היא לא מבינה את זה.
הדבר מזכיר לי את השיחות שהיו לי עם המנצח שלי כאשר ניסיתי להסביר לו בדיוק אותו דבר ולפרוש מהתזמורת. אפילו כשהחזרות התחילו להתנגש עם החזרות של ההרכב הקאמרי שלי בביה"ס הוא לא הסכים לשחרר אותי, למרות שיש לו עוד טוּביסט שהרבה יותר מסור לתזמורת מאשר ממני. כל מה שהוא השיג, בסופו של דבר, זה נגן ממורמר בתזמורת שלו, שלא יניף אצבע לטובתה וכל הזמן ינסה לברוח מחזרות - מה שבאמת קורה.
אז הנה, מאשה: אני חי. בלי המקהלה, עם מורה קלוקלית במקצת לפיתוח-קול, שוקל להפסיק לשיר בכלל. כן, אני חי, ואולי החודש הזה יהיה טוב יותר, ואולי השנה החדשה שעוד מעט תתחיל תאיר לי פנים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
