1.

אני היא הבועה

שכולם מפחדים ממנה

ומנסים לצאת ממנה

או מנסים לפוצץ אותה.

לאן שאלך - בועתי איתי,

מבט חודר יעלים אותה

ומבטי שלי

יבכה סבון.

2.

העולם הזה - שלי הוא,

אוכל לעשות בו מה שארצה ואנשים מעופפים

ואדמה מדברת וצמחים שוטים שיוצאים מתוך

חולצות תלויות באוויר ואנשים שמתייבשים בשמש

כדי להיפטר מנוזלים. הוא שלי, העולם הזה,

אתה יודע. העתיד ידבר והעבר ישתוק

וה-הווה יצדיק את מעמדו כמתנה הכי גדולה.

3.

לבשת את הגופיה שלך והיית מרוצה

שכולם בוהים בידיים השקופות שלך.

כל הזמן היה לך את החיוך הקטן הזה על הפרצוף,

יש לי ידיים שקופות יש לי ידיים שקופות.

ואני רק רציתי לשאול למה הגוף שלך

לא יכל היה להיות שקוף כששכבנו, (זה סוד,

אל לגלות) למה

הוא היה חייב להיות חום ולבלוט כל כך

על גבי כל הלבן הזה.

רק הידיים שלך שקופות,

לכן לא ראיתי את הסטירה מתקרבת.

4.

אי-אפשר לקרוא לך טראומה, אבל גם לא

חוויה נעימה, ולכן אסתפק בלהשוות עצמי

לנפגעי פצצת האטום בהירושימה שתוהים כל יום מחדש

אם סבלם היה חלום, שרואים ילד חמוד

הולך ברחוב ויש לו רק שתי ידיים ולא שלוש (והרי טוב שכך), ואלו מאושוויץ

שהגיעו מפלנטה אחרת. אי אפשר לקרוא לך חוויה נעימה,

אבל בהחלט לא טראומה. ואולי הגזמתי.

5.

יש לי חבר (לא אתה) ששונא את המחזורים שלי,

לא את אלו שותתי-הדם, את אלו שאני כותב

בעודי תוהה אם שווה לכתוב עלייך בכלל.

והוא אומר לי לכתוב רק שיר, אם ייצא טוב אז יופי,

לא לכפות את עצמך למחזור גרוע שלם.

כנראה זה כמו אצל הנשים, כל חודש

עושות מחזור, לרוב גרוע וכואב, כותבות כל חודש

מחדש בעזרת טמפון או תחבושת  מ ח ז ו ר  ומקוות לטוב.

אם יצא ילד אז יופי, למה לכפות את עצמך לעוד אחד?

6.

אני התחמקתי ממך בתושיה, ניצלתי את כל הערמומיות שלי

כדי שהסבתא הסגולה עם תיק העור תחביא אותי מאחורי

השער האדום שלה, תחייך אליי את חיוך הפולקע או המיידלע

ואתה לא תראה אותי וסופסוף תשכח אותי לעד.

7.

זה לא פעל, וכשעמדת לידי

במרחק דומה לזה שהמחשבה עלייך

צריכה לעבור - שתקתי, ואתה נתת בי מבט

ואני שתתי סבון, וקיבלתי מחזור

כשהבועה התפוצצה, וכל העולם הזה עם החולצות

והעשבים השוטים נעלם.

נשארתי רק אני, כנראה

יצאתי ילד.

יש להתייחס בסלחנות, הרוב יימחק בימים הקרובים.