כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
על הצרפתית אשר בפי.
לא הייתי אמור ללמוד צרפתית. בביה"ס החדש, שפות הבחירה היו ערבית או צרפתית, ואני - שלמדתי שנתיים רוסית בחטיבה - שובצתי לתרבות האיסלאם, מקצוע כלאיים שנועד לספק תעסוקה לאלו שלא לומדים שום שפה. הרומן שלי עם הצרפתית התחיל מגיל צעיר מאוד, אולי בהשפעת השיר מהפסקול של מולן רוג', Lady Marmalade. תמיד היה קונצנזוס במשפחה, "הוא רוצה ללמוד צרפתית", רק שזה אף פעם לא יצא לפועל. לכן, כשהגעתי לתלמה ואמא שלי שמעה שישנה קבוצת צרפתית, היא החליטה שביה"ס הזה צריך לתת משהו בתמורה לכסף, - הרי שום דבר טוב לא יצא ממנו, אמרה - והתקשרה למורה לצרפתית כדי לברר למה דווקא הבן שלה לא שובץ במקום הנכון. אני לא רציתי; למה? לא היה מורה לתרבות האיסלאם, ובזמן שכולם למדו שפה זרה, יכולתי, בעיקרון, ללכת הביתה. כששאלתי את אמא מה היא שמעה על הזכות שלי, להחליט מה אני לומד, היא אמרה שמספיק שהכרחתי אותה להרשות לי ללמוד בביה"ס המזוויע לאומנוית, אז כדי שאשתוק בקשר ללימודי הצרפתית.
אולי חלק מהקוראים בעלי המשפחות מבריה"מ לשעבר יזדהו איתי כשאומר, שכל דבר במשפחה זה עסק. אמא קפצה על לימודי הצרפתית כי דודה שלי היא מורה לצרפתית, "וכך," אמרה לי אמא "תוכל לקפוץ אליהם פעם בשבוע להשלים חומר, גם תראה את דודה יותר וגם תהיה דובר צרפתית". התוכנית הייתה נחמדה בעיקרון, רוב כיתה ט' לא נסעתי כי הסתדרתי לבד, וכשהגעתי לכיתה י' חשבתי שזהו, היה טוב ונגמר. שוב, אמא נכנסה לתמונה, והחליטה שאני ארחיב צרפתית. למה? "למה לא?" ענתה, "מה, יותר טוב ללמוד ספרות?"
אני החלטתי שעל לימודי הספרות שלי אני לא מוותר. ארחיב שני מקצועות. אבל, מה שקרה, שעכשיו אני צריך לעשות את בגרויות הצרפתית של י"א בנוסף לאלו של י', כדי ששנה הבאה לא אצטרך להקריב שיעורי ספרות לטובת צרפתית. איך עושים את זה? מבלים יום בשבוע בבית הדודים. עכשיו, לא יודע איך זה אצלכם, אני לא מרגיש הכי נוח אצל הדודים. לא יודע, זה קטע שלי, לא להרגיש לגמרי בנוח כשאתה בבית של מישהו אחר. הרבה פעמים פשוט לא נרדמתי בלילה בגלל שהם החליטו להדליק טלוויזיה בווליום; או שמישהו השתעל שיעולי-חנק; זה לא טוב כשאתה צריך לקום לפני שש ולהתחיל ללמוד ב- 07:45 ארבע שעות רצופות עם אותה המורה.
אחרי פעם-פעמיים כאלו החלטתי להגיד לאמא שכדאי לרדת מהנושא. כמובן שזה הוביל לצעקות וריבים. הרי, אני, מה אני יודע בכלל? כלום אני לא יודע. המוזיקאים האלו שטפו לי את המוח, והיא - אמא - לא מתכוונת לזרוק את העתיד שלי לפח. למה לפרוש מצרפתית, כשאפשר לפרוש מהמקהלה, או מהתזמורת, או מסדנת המחזמר, או משיעורי פיתוח קול? בסוף, פרשתי מהמקהלה, וכפועל יוצא מכך ערערתי את היחסים שלי עם המורה שלי לפיתוח קול, שהיא גם המנצחת והמשכתי לאבד יום אחד בשבוע שיכולתי לנצל לאימון, ש"ב או סתם מנוחה. אבל - העיקר שיום חמישי נשאר תקין.
והנה, יום חמישי האחרון, ב- 05:30 בבוקר, אמא מתקרב אליי ואומרת לי שאני יכול לפרוש. יום קודם לכן, התלוננתי בפני אבא עד כמה שקשה לי; והיא, היא עמדה שם ואמרה לי שהיא לא ידעה עד כמה רע לי ושהיא לא רוצה להכריח אותי. גימגמתי. נדבר אח"כ, אמא, אני ממהר. בסוף היום היא מתקשרת. "נו, מה אתה אומר?" שואלת, "אתה נוסע לדודים או לא? נו נו נו? נו?", ואני פשוט לא יכולתי יותר. צרחתי עליה שטוב שהיא נזכרה עכשיו אחרי שכל כך סבלתי ופרשתי ממסגרות שאני אוהב, כאילו שהיא לא ידעה מקודם עד כמה שאני סובל. היא נורא הופתעה שצעקתי עליה, אז כבר יומיים החלפנו אולי חמש מילים, וכל בני הבית מפחדים להסתכל עליי כשהיא בסביבה. כל החברים שלי אומרים לי שזה יעבור, שכל מה שאני צריך לעשות זה להתנצל (מה שאני לא מתכוון לעשות); ואני... אולי הייתי צריך לצעוק עליה, שבסופו של דבר: צעקות זה כל מה שהיא מבינה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
