נוח לו עם השתיקה.

רק היא

יכולה לקרוא לו בן-זונה

ורק בשבילה

יודה באמת,

אמת שקורצת לו

מבעד לחלון מכונית דוהרת

עם ילד עצוב בכיסא הנהג.

מרפי מחייך אליו כאשר הוא עובר על פניו,

הוא שמח לראות את לחם חוקו קורם עור וגידים,

הוא שמח לראות עוד מישהו שנוח לו עם

השתיקה. ואני – אומנם לא הנער העצוב,

אומנם מתאר את הכול שורה אחר שורה –

אך גם בי משהו נצבט, אך גם בי משהו קיים

שאינו מסוגל לפצות את פיו.