היכן טמונות הבעיות שלנו? מה בדיוק גורם לי ולך לריב ללא הפסקה? אני חושב שרוב חיינו בילינו בשביתת נשק לפני הריב הבא. פעם חשבתי שזאת אשמתי בלבד, שאני לא בסדר, שאני בן גרוע ואת קדושה מעונה. עכשיו, אני כבר לא יודע מה לחשוב. אנחנו יכולים להתחיל את היום נהדר ואחה"צ לקיים מלחמת עולם קטנה משלנו, בבית.

את תמיד חייבת להגיד את המילה האחרונה, המשפט הקטן הזה שמשאיר אותי עם תחושה משתקת שאני מנסה להגדירה במילים כבר שנים. זה יכול להיות "השעה כבר 17:00 ועוד לא התיישבתי", זה יכול להיות "אני עוד צריכה להכין אוכל – והוא יושב!". המשפטים האלו שלך, שאת יורה לעברי בסופי ריבים, משאירים אותי עם תחושה משתקת של חרדת מעשה: אני לא יודע מה את מצפה ממני, לא יודע מה אני אמור לעשות, כל מה שאני מסוגל לעשות באותו רגע זה לשבת או לעמוד במקומי ולהרגיש כמו בן-האדם הכי שפל בכל העולם הרחב.

ברור, לפעמים זה נכון וזה במקום, לפעמים את צודקת. הרבה פעמים הדבר שאת צועקת עליי בגללו הוא כל כך קטן וחסר משמעות שאני פשוט פוער מולך את פי בחוסר התמצאות (דבר שמעצבן אותך יותר) ובלי יכולת להוציא מילה; אולי מגמגם "אני לא יודע מה להגיד לך". אז את שואלת אותי "אז מי יודע?" או פשוט ממשיכה לצעוק עליי כאילו שאני חייב לשלוף בשבילך תשובות מהשרוול.

לפעמים הרצון הזה – לשלוף תשובות מהשרוול – מנצח אותי, ואני מייפה את העובדות, הכול – – – הכול – – – כדי לרצות אותך ולגרום לך להפסיק לצעוק. את יודעת מתי אני משקר, את יודעת מתי אני מרמה אותך ואת יודעת מתי אני מעגל את הפינות. אני רק ניסיתי לגרום לך להירגע, אבל את רק צורחת יותר.

העיקרון המנחה אותי בחיים הוא לרצות אותך. את כל 40 היח"ל שאני לומד אליהן בביה"ס, אני מרגיש שאני עושה בשבילך; אני מתאמן כמה שיותר כל יום כדי להיות הכי טוב שאני יכול בנגינה, לנצח בתחרויות ולזכות בפרסים כדי לפצות אותך על הבן האובד שהחליט להקדיש את חייו למוזיקה; אני אפילו מסתיר ממך ציונים רעים (ואת גורמת לי להרגיש כאילו כל ציון נמוך מ- 95 הוא גרוע, אפילו אם קיבלתי 94), קשיים חברתיים או לימודיים, רק כדי שלא תצטרכי לדאוג או לכעוס. לפעמים זה גודל לשלד יותר מדי גדול לארון שלי, ואז זה יוצא אסון גדול מהבעיה הקטנה שזה היה – אבל אין לי שליטה על עצמי, אני לא מסוגל לגרום לך דאגה ביודעין.

אני גם לא יודע לבשל ולא אוכל להחליף אותך כבשלנית ארוחות הצהריים במשפחה; אני גם לא המנקה הכי טוב בעולם, ולא אוכל להחליפך כל שבוע בניקיון הבית או אפילו לעזור לך; והכי חשוב – גם לא אוכל להצטער בפנייך על כל זה, ולא אוכל להגיד לך מה אני באמת, ומה אני באמת מרגיש.

הייתי רוצה לכתוב עכשיו "אבל אני בכל זאת הבן שלך", אבל לי נראה שהרחקנו יותר מדי בדרך הריב הזאת. הייתי מציע לך שביתת נשק אמיתית, הייתי שם את כל הקלפים על השולחן, הייתי אומר לך שאנחנו גם ככה מעצבנים אחד את השני יותר מאשר גורמים אחד לשני אושר ועדיף שפשוט נשתוק ונסבול שנתיים או שלוש עד שאני אעוף מהבית.

הייתי אומר לך את כל זה, אבל זה רק יעצבן אותך יותר.

(נכתב לאמא, כצפוי)