קן אוהב מעולם לא היה לי,

גם לא אחוות אחים. הכול נעלם

בשאון הרם שיצר ניקיונה התמידי

של אימי. את הכול הייתה מנקה

ולוחשת בדרך לחשי השבעה

ומילות מגן. "ילדי הקטן",

לפתע הייתה פונה אליי.

הכול בשבילך.

שמענו יחדיו את העולם דופק בדלת,

שאון צעדיו מכסה אף על ניקיונה

של אימי. והיא ממשיכה לנקות,

היא ממשיכה לסדר, היא ממשיכה

להרעיל את אוויר ביתנו הדל

בחומרי ניקוי חסרי תועלת.

אני מגיב, כמו בכל פעם, בעוד שיר עילג,

עוד שורה גולשת, כמו קוף על עץ,

אפילו לא פרימאט. מחקה את קודמיי

מחקים את קודמיהם, וחולם

על עולם ששותק. איני עונה לה כבר,

חדרי מסוגר גם כאשר אצא ממנו,

אני מסוגר גם כאשר אצא מחדרי. ומה אוכל להגיד?

מה אוכל ללחוש לה? איזה מחיבוקיי יבוא לעזרתי?

שרירי פניי יבגדו בי, איברי גופי ילעגו לי

אימי תתכחש לי והכול ללא תכלית.

תכלית יש בכול, אף

שהכול ללא תכלית.

רק את האבות שונאים כולם.

הם בעלים מכים או אנס במסתור.

אומר לכם שזעקת הילדים מאימם

לא נשמעת,

האימהות פועלות במסתרים.

חיבוקן האוהב יחנוק

צרחת עולל

ומבטן יגיד "לא ידעתי".