החלטתי שבמקום ללהג, אצטט את השיר המדהים של להקת The Submarines האמריקאית. הוא מעביר בבהירות וצלילות את התחושה שמלווה אותי בזמן האחרון. גם אני, כמו השיר, שואל, האם זה כל מה שיהיה לי? האם זאת נקודת השיא ומשם הכל יצנח? וגם אני כמו השיר, רוצה לפעמים פשוט להסתגר בחדר ולתת לזמן לעשות את שלו.
הדבר הכי כואב שקורה לי כל הזמן הוא ההתאהבויות החולפות שלי באנשים אחרים. אני מניח שאני לא באמת אוהב את עצמי מספיק כדי להיות מרוצה עם העובדה שאני לבד, והקשר הראשון שלי היה התחלה מזוויעה. עם (אי-)יכולת פטאלית להחליט, אני גם לא מסוגל להבין אם אני בכלל מעוניין להיכנס למערכת יחסים. רגע אחד אני בסצינת בכי על המיטה, בחושבי שאמות בודד, וברגע הבא אני מצנן את תגובותיי לאיזה הומו שהוסיף אותי למסנג'ר, ודווקא ממש אוהב איך שאני כותב, אז חשב שיהיה שווה להכיר. אין לי גם ביטחון עצמי מספק כדי להתחיל עם אנשים, לקחת סיכון ולגלות אם הם בקטע או לא באמצע הפלירטוט.
הכי כואב לי כשאני מפתח תקווה בקשר למישהו, וזה מתגלה כמסלול לאבדון. הרי כולם יודעים לספר, שכשהאהבה מתחילה לבצבץ (מה שבני הנוער אוהבים לקרוא לו "קראש"), כל הפגמים נעלמים ואחרי שלושה חודשים מתעוררים לצד האדם הכי מגעיל שפגשת. בהחלט, כל הפגמים נעלמים - אני גם לא רואה שהאדם בכלל לא בקטע של בנים. הוא יכול למזמז מישהי במחששה, אבל זה רק כי הוא עמוק בארון. אני כבר צוחק עם חבריי שאני מפקפק במיניות שלי, ואולי כדי שאחזור לבנות (אם כי, מעולם לא הייתי בקטע שלהן, אז אין לי למה לחזור, אלא רק לעבור). ככה אני עובר, מפנטזיה לפנטזיה, והכי נחמד לדמיין ששוכב לידך מישהו במיטה, סתם כך, בחיבוק חמים ביום אביב אחה"צ. רק כשהבועה מתפוצצת והעיניים מתחילות לשרוף אני שואל את עצמי איך הייתי יכול להיות כל כך מטומטם.
כמו שהסולנית המדהימה של The Submarines, בלייק הזארד, שרה: לב נשבר בדירה ריקה הוא הדבר הכי רועש שמעולם לא שמעתי. אם כי, זאת לא באמת אהבה, רק ניצן קטן שהשתחרר ועף ברוח, אבל זה בכל זאת כואב, ובעיקר מאכזב. והרי החיים הם מערכה ארוכה מדי של עקיצות קטנות. אז אני אמשיך לשבת לי כאן, לשמוע לי מוזיקה טובה (יותר או פחות), להסתכל מסביבי ולתהות על פשר הדברים שנמצאים אצלי בחדר, בעודי סובל ממנה הגונה של נוסטלגיה וקיטש בוורידים.