עברו כמה חודשים מאז סיימתי לקרוא את ספרה השנוי-במחלוקת של אלפרידה ילינק, "הפסנתרנית". הספר מתאר סאגת אוהבים בין המורה לפסנתר אריקה קוהוט לאחד התלמידים המבריקים שלה, וולטר קלמר. קוהוט היא כבר אישה מבוגרת, בת 40, אך בכל זאת מתגוררת עם אמה באותה הדירה - למעשה, ישנות שתיהן באותה המיטה ובחדרה של אריקה אין דלת או מנעול שיגן על פרטיותה. הבת נמצאת בבעלות מלאה של האם: היא צריכה לחזור הביתה עד שעה מסוימת, משכורתה הולכת ישר לכיסה של האם (שחולמת על דירה שכנראה לעולם לא תקנה) וכל סטייה מדרך-הישר של אמה גוררת עימותים קשים, הן נפשית והן פיזית.

מוטיב חוזר לאורך כל הספר הוא רגשי האהבה-שנאה של אריקה לאמה. אריקה אוהבת את אמא שלה, כמו כל בת (צייתנית?), אך מפעם לפעם (ובזרם מתגבר לאורך הספר) חולפות בראשה מחשבות שנאה. תחילה, כאשר תלמידה, וולטר קלמר, מנסה לחזר אחריה ולרמוז לה על אהבתו אליה, היא מתייחסת אל דירתה המשותפת עם אמה, ואל אמה, כאל מפלט-אוטופי - המקום היחיד שיש לשאוף אליו ובו היא מרגישה בטוחה. נראה שלמרות הקשיים הרבים בחייה עם אמה, הסתגלה אריקה ולמדה לאהוב את מה שהחיים האלו מזמנים לה. לאט לאט, ובמקביל למערכת היחסים המתפתחת עם וולטר, אמה נמאסת עליה ולבסוף היא מבצעת את אקט המרד האולטמטיבי - היא מזמינה את קלמר (אדם זר לחלוטין, ויותר מכן, המנסה לגזול את אריקה מאמה המזדקנת) לביתה וביחד הם חוסמים את פתח חדרה-לכאורה של אריקה עם ארונית ומתייחדים בלי שאמה תוכל להניד אצבע לעצור את הדבר.

אז מה יש לנו כאן? אמא שתלטנית בצורה קיצונית, בת חסרת עמוד-שידרה בצורה קיצונית, תלמיד פלרטטן בצורה קיצונית ומערכות יחסים וגומלין לא-בריאות ומעוותות בצורה קיצונית. אם נוריד את המילה 'קיצונית' ("נוציא גורם משותף" בהשפעת הבגרות במתמטיקה מחר), נגלה סיטואציה מציאותית. וזה למעשה המסר שאני קיבלתי מ"הפסנתרנית": זה יכול לקרות בכל מקום. ילינק רק הצמידה זכוכית מגדלת לאזור מסוים באוסטריה, לחייה של פסנתרנית מערב-אירופאית; אבל הפסנתרנית נמצאת בינינו ובתוכנו.

גם לי יש אמא שתלטנית, גם אני יכול להיות חסר עמוד-שדרה, גם אני יכול להיות מעורב (וכבר הייתי מעורב) במערכות יחסים וגומלין לא-בריאות. אמא שלי ניסתה לקרוא את "הפסנתרנית" לפני כמה שנים ונטשה את הספר באמצעו, לכן מאוד הופתעה כאשר אני התחלתי לקרוא אותו וסיימתי אותו לאחר זמן-מה. הספר הוא חוויה מטלטלת. ילינק לא מתארת חיים מתוקים בפרברים, אלא אישה עם בעיות פסיכולוגיות עמוקות, שרק לכשעצמן גורמות לניכור מסוים מדמותה. יחד עם המעשים שהיא מבצעת, שנובעים בחלקם מהבעיות האמורות, ומבצעים האנשים סביבה, קשה למצוא דמות אחת להתחבר אליה ולזדהות איתה בכלל בליל המשפטים שנקרא "הפסנתרנית". ובכל זאת, כפי שכבר קרה אצלי עם כמה ספרים, לאחר תקופת "עיבוד", הבנתי שאריקה נמצאת בכל אחד מאיתנו. שגם אם נצמיד זכוכית מגדלת לחיי ולחיי משפחתי, גם שם ימצא איזה חוסר-סדר קטן.