כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
כמה שזה כואב.
רצון עז להקיא ממלא אותי כשאני גולש באינטרנט עכשיו. לא בגלל מה שאני קורא או רואה, אלא כי הכל כל כך חסר משמעות. אני עובר מאתר קבוע אחד לאתר קבוע אחר, עושה דבר חסר משמעות אחד, מסיים ועובר לדבר חסר משמעות אחר. אני מדדה מקישור לקישור בלי תחושת מטרה ברורה ובלי להבין במה זה עוזר לי בכלל. כל כך כיף לקרוא מאמרים חסרי משמעות על שירה באינטרנט ולטמון את הראש בחול, ועכשיו הכל עומד להתפרק. המציאות סוטרת לי בפרצוף ברציפות בימים האחרונים, וזה כואב.
המורה לנגינה שלי הודיע לי שהוא מפסיק ללמד, פורש מן המקצוע ועוזב את המדינה בעוד כמה חודשים. אם הוא לא שם, אין לי מה לעשות בקונסרבטוריון המסכן הזה ועכשיו אני חייב למצוא מורה אחר, מורה טוב ופרטי, שלוקח 250 שקלים חדשים לשיעור אחד. להשוואה, זה מה שהוריי משלמים לחודש לימודים בקונס', אולי פחות. מעבר לכך, אם אני עוזב את הקונס', אני גם עוזב את הכלי ועכשיו צריך לקנות טוּבָּה, סבירה, אפילו אם מיד שניה, כדי שיהיה לי על מה לנגן. ברור, אני לא פוזל למקצועיות שעולות 60,000 ש"ח, וגם לא למקצועיות-אם-כי-פחות-טובות שעולות 30,000 ש"ח ואפילו לא לטובות-מיד-שנייה שעולות 20,000. נסעתי לראות קונצרט בירושלים השבוע, ופגשתי את המורה הראשון שלי לנגינה, שהראה לי כלי שהתזמורת הסימפונית בירושלים מציעה למכירה. "15-20 אלף. זול, נכון?". ואני? אני הנהנתי בהלם. טיפש שכמותי, חשבתי שהטוּבה מיד שניה ב- 8,000 שהמורה שלי מצא אצל מישהו במעמקי כפר-סבא זה משהו יקר. "15-20 אלף" הוא אומר לי, 15 או 20. אמא שלי אפילו את הזאת ב- 8,000 לא רוצה לקנות, פרצוף כעוס יש לה, היא מסתגרת בתוך עצמה. כן, הרבה כסף אני עולה לה. שכר לימוד אסטרונומי, נסיעות הלוך ושוב שלא נגמרות מעולם, השכמה מוקדמת, ועכשיו - שיעורי נגינה וקניית כלי.
אז אמרתי לעצמי השבוע שאני לא פרזיט. סיימתי לקרוא את "הביתה" של אסף ענברי (סבר מהפנט, ממליץ לכולם), שמדבר על קיבוצניקים אמיצים שעזבו את כל מה שהכירו ברוסיה כדי לעלות לארץ ולבנות פה חברה חדשה בקיבוץ אפיקים, ואמרתי לעצמי "גם אתה יכול". אלוהים עדי, אני מקווה שאני לא עושה טעות: אני חושב לבקש מסלול אישי מביה"ס שנה הבאה, שישחרר אותי מחלק השיעורים או הימים בביה"ס. מה אני הולך לעשות בזמן הזה? לעבוד. אני הולך להזיז את התחת העצל שלי ולעבוד. בקיץ, ברור, הרבה ורצוי כל יום. אבל גם בשנה"ל, לעבוד כמה שיתאפשר, ולעזור להורים. רק אני יכול להגיע למצב כזה שכיתה י"א שלי תהיה פחות לחוצה מכיתה י'. עם פרקטיקה בארגון זמן, והרבה דברים שיורדים ממני שנה הבאה, אין סיבה שאני לא אצליח לעשות את זה. ובכל זאת, המחנכת שלי רוצה שיחה משולשת, איתה ועם רכזת המגמה, כדי לראות אם אפשר להגיע לפתרונות אחרים. על המסע לפולין כבר וויתרתי, שיעורי פיתוח-קול... שרים את שירת הברבור שלהם, באופן אירוני משהו. מה עוד יש להבין?
מצד אחד, יש בי כעס רב על המציאות הזאת, מה גם שהיא בחרה זמן לא טוב כל כך להתפרע. מצד שני, הגיע הזמן לעשות בחירה. חדל לכתוב על מצבים אמורפיים של קיום. אני עושה בחירה, ואם כי יכול להיות שאני טועה - אני אעמוד מאחוריה. אני מקווה למצוא עבודה בקיץ, לאורך זמן, ולהתחיל להביא כסף הביתה. אין בי שום כעס על הוריי ולא תסכול על אף אחד. מעולם לא ראיתי בעצמי כזה שבוכה על חלב שנשפך, אבל דווקא בשבוע האחרון קלטתי שאולי בכיתי על הכוס שנשברה יחד עם החלב יותר מדי זמן.
המציאות הכתה בי בפנים ואוי, כמה שזה כאב. הגיע הזמן שאכה אותה בחזרה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
