כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
פוסט תמיכה ב- BlackDog
נו, נו, מישהו הקדים אותי. נכנסתי לדף הראשי של ישראבלוג וגיליתי להפתעתי, במדור המומלצים, פוסט שמדבר על שטיפת-מוח דתית שמתרחשת במערכת החינוך החילונית-לכאורה שלנו. משהו שאני התכוונתי לכתוב כבר הרבה זמן, ושמרתי גרסאות שונות של זה בטיוטות ועל קבצים במחשב. אז הנה, הזדמנות טובה להביע תמיכה ולתרום את תרומתי.
לכולם ברור שמערכת החינוך שלנו לוטה בערפל בכל
הקשור למטרות חינוכיות וערכי בסיס מסוימים. * בניסיון עלוב ליצור לרוב
הלאומי בארץ ישראל זהות משלו, מנסים לחנך אותו להיות בני-אדם, ללא כל
הגדרה של המושג. * לתוך הריק הזה נכנסה הגדרה מוזרה לפיה בן-אדם טוב הוא
יהודי טוב. * יחד עם הפחד שלנו כאומה משואה שנייה, יצר הדבר
גטו צר בו חיים תלמידי מערכת החינוך שלנו בשנים האחרונות, מסדרון קטן
ביותר המורכב מלבנים יהודיות, ציוניות וישראליות - שגם הן, מסוננות
בקפידה.
הדבר שבאמת גרם לי לחשוב על הקטע של כפיה דתית במערכת החינוך הוא שיעורי מחשבת ישראל בביה"ס. את המקצוע הזה מסבירה יפה וויקיפדיה: "תחום במדעי היהדות שעוסק ביצירות המופת של המחשבה והתרבות היהודית לדורותיה, הבנתה ומיפויה. התחום גם עוסק בקשר, ההקבלה וההשפעה בין דפוסי החשיבה היהודיים לבין הפילוסופיה הכללית". הכל טוב ויפה. מה רע? ובכן, אקפוץ שנייה לכנס מכון ואן ליר לחינוך האחרון, בו נאמה פרופ' רות גביזון נאום ארוך ומפורט שכותרתו הייתה "שימוש במשפט לקידום רפורמות בחינוך: הכוח והמגבלות". גם היא סטתה מן הנושא ואמרה דברים רבים ומאוד מעניינים, מהם אסכם מן הזיכרון אחד: אחת מן הדרכים בהן יכול החינוך הממשלתי במדינה רב-לאומית להתמודד עם שאלת הרב-לאומיות היא יצירת זהות עשירה למיעוטים; בישראל, מערכת החינוך מנסה ליצור זהות עשירה לערבים כמיעוט וזהות עשירה לבדואים כמיעוט, למשל. בסופו של דבר, מערכת חינוך כזאת תצטרך להתמודד עם עוד שאלה - לאיזו זהות עשירה יש לחנך את הרוב הלאומי? אומרת פרופ' גביזון, וממשיכה, התשובה לשאלה זאת - בקשר לחינוך הרוב הלאומי - בישראל מזה זמן רב הוא "נחנך אותם להיות בני אדם", אך מעטים הם אלו אשר ניסו להגדיר את אותם "בני אדם" שילדינו אמורים להפוך אליהם. עד כאן פרופ' גביזון. כלומר, מערכת החינוך שלנו ערוכה, או לפחות אמורה להיות ערוכה, להעניק לבני המיעוטים זהות עשירה, ואת הרוב הלאומי - היהודי - היא פוטרת בהגדרה המעורפלת "תהיו בני אדם". נשמע מוכר? כמובן, כמו שאומרת פרופ' גביזון, אף אחד לא מנסה להגדיר מה זה 'בן-אדם' בכלל ועל איזה ערכים הוא צריך לגדול.
לתוך הריק הגדול הזה, אך טבעי שיכנסו הגדרות שונות שלפעמים סותרות אחת את השנייה. אחת מהן, שאני מרגיש שהולכת ומתחזקת בשנים האחרונות, טוענת שההגדרה ל"בן-אדם טוב" חייבת להיות מושתתת על חיבור לשורשים, טענה עמה אני מסכים. אך, ואני מקווה שיסכים איתי הרוב, אסור למערכת החינוך לחנך את תלמידיה על ברכי ערך אחד בלבד. מה שקורה, דה-פקטו אם לא דה-יורו, הוא שבשנים האחרונות יותר ויותר ילדים מחונכים - כפי שמתאר אורי מאור בפוסט שלו - על ברכי היהדות באופן כמעט בלעדי. אצלי זה התבטא במקצוע מחשבת ישראל, שאומנם יכול היה להוות צוהר להרחבת אופקים במערכת החינוך הדלה איתה נתקע הדור שלי, אך במקום זה מספק במה להחדרה של דוֹגמה כובלת ומיושנת לתוך ראשי תלמידים צעירים. ובמשפט אחד: אל תוך הריק הגדול של הגדרת "בן אדם" במדינת ישראל הוכנסה הגדרה בעייתית ביותר: "בן-אדם טוב = יהודי טוב". בואו ונחשוב על זה רגע. מרבית קוראי בלוג זה הם בגילאי תיכון ומטה. אני בטוח שמרביתם יהנהנו כאשר אגיד שהדבר היחידי שאזכור בבירור לאחר שאסיים את כיתה י"ב יהיו חגי ישראל. לא מתמטיקה, לא היסטוריה, לא ספרות. חגי ישראל. החגים הללו הם הדבר היחיד אותו טורחים מורנו להזכיר לנו שנה בשנה, הן בשיעורי מורשת בצורותיהם השונות והן בשיעורי חינוך.
לשכבתי התמזל ללמוד מספר שנכתב ע"י מכון שלום הרטמן, המבוסס על תיאוריה המקטלגת השתייכות ליהדות (או כל לאום אחר) על בסיס שבעה מעגלי שייכות: משפחה משותפת, השקפת עולם ואורחות חיים משותפים, זיכרון משותף, מקום משותף, ייחוד תרבותי משותף אחריות משותפת. לאורך השנה נפגשנו והתעמתנו עם הוגים וטקסטים שונים הטוענים לעליונות של מעגל אחד, לפעמים על חשבון אחרים. יש כאלו שיאמרו שזה מה שהופך את שיעורי מחשבת למשחררי מחשבה: אתה לא חייב להגדיר את היהדות שלך על בסיס דבר אחד, אלא על בסיס כמה דברים. אני אומר: זה מה שהופך את שיעורי מחשבת לכובלי המחשבה הגדולים מכולם - אומרת לך המורה, אתה יהודי ואתה חייב להיות כזה. אם תרצה, תהיה יהודי כי אמא שלך יהודיה; אם תרצה, תהיה יהודי כי אתה חיי במדינת ישראל. אבל תהיה יהודי.
אחד מהמאמרים אותם קראנו במהלך השנה היה של דוד הרטמן (על שם אביו המכון) ונקרא "אושוויץ או סיני". אומר הרטמן (הפעם ציטוט מדויק): "במאה העשרים חזרנו ונהיינו אומה רדופת אימה. כוחותיה האימתניים של האנטישמיות היכו והבעיתו את תודועתינו: לעולם לא נוכל לשכוח השמדתם של מיליוני יהודים בשעת מלחמת העולם השנייה". כאן אני מציג עוד בעיה, המצטרפת לבעיה הקודמת: לא רק שבמערכת החינוך אין הגדרה מערכתית למונח 'בן-אדם' ואין לה מטרה אליה היא שואפת בחינוך תלמידיה, אלא גם שהעם היושב בציון נעשה פרנואיד יותר ויותר. כמה פעמים שמעתם השוואות של מנהיג ערבי כזה או אחר להיטלר? כמה פעמים שמעתם את המשפט 'אסור לטרבלינקה לחזור בשנית'? ובכן - בואו ואגיד לכם את דעתי כל כך. הריק המערכתי של מערכת החינוך נוצר בגלל הפחד העצום שלנו, לפעמים גם בתת-המודע שלנו, מן העולם שבחוץ. עמוק בפנים אנחנו ניצול שואה קטן ומפוחד. הדבר הוביל לרצון עז לחנך את ילדי ישראל לאהבת ישראל, בניגוד לשנאת ישראל הרווחת-לכאורה out there. אבל תראו לאן הגענו - בהיסטוריה, אנו לומדים מעט על תקופה מסוימת ומיד אצים לבדוק מה מצבם של היהודים באותה תקופה (לומדים מעט על לאומיות, ועוברים לציונות מיד, מדלגים על כל לאום אחר בדרך); אנו לומדים תנ"ך, ספר דתי באופן מובהק, ודנים בארועים המתוארים בכתובים הדתיים האלו כאילו קרו באמת, ושום מורה לא תעז להזכיר שאין הוכחה אחת ליציאת מצרים או לקיומו של אברהם אבינו, למשל; בספרות, מעטים הם אלו שיגעו ברצינות ביצירות קאנוניות מן עולם הספרות החוץ-ישראלי. מרוב פחד וריקנות גזרנו על ילדנו גטו של יהדות, ציונות וישראליות. בושה וחרפה עליי ועל כל חבריי שלא טרחו ללמוד מילה אחת בערבית - הם חיים לידינו ובתוכנו ואנחנו לא מחויבים אף לדעת לנהל שיחה בשפתם, בעוד הם יבלו את חייהם בניסיון ללמוד את שפתנו. זהו דבר שאין כמוהו בכל מדינה אחרת בעולם!
יבואו ויגידו לי אנשים מסוימים שאני הפרנואיד והפחדן, שבישראל יש רוב יהודי ולכן החינוך הבסיסי של כולם צריך להיות יהודי. הם צודקים בכל מאת אחוזים. בישראל ישנו רוב יהודי אך לא בלעדיות יהודית. יחסי הרוב והמיעוט צריכים לצאת מתוך נקודת ההנחה שהמיעוט יהיה רוב יום אחד, והרוב יהיה מיעוט באותו היום. תראו אותנו, במדינת ישראל. אין לנו לאומים רבים, רק היהודי והערבי. מה אנחנו, היהודים, יודעים על האיסלאם מעבר לג'יאהד? האם מישהו מכיר את אבו ג'עפר מוחמד אבן מוסא אל-ח'ואריזמי? או אולי את אִבְּן רוּשְד? שניהם פילוסופים ומדענים גדולים שתרמו תרומה גדולה למדעים של עולמנו. ולמה זה? האם כשמלמדים על יום הכיפור ועל מצוות הצום, טורחים לספר לנו על הרמדאן המוסלמי? האם כשמלמדים אותנו על חג הפסח טורחים להשוות אותו לפסחא הנוצרית? לא. תהיו יהודים.
חינוך הבסיס של הרוב הלאומי בארץ צריך להיות מודע ליהדות ולחשוף את תלמידיו אליה - אך עם גבול. יחד עם החשיפה ליהדות, שמתבצעת ברצון או בכפייה גם מחוץ לביה"ס, למה לא לחשוף אותנו במעט גם לדתות אחרות, של מיעוטים החיים פה לידנו? אז נכון, זה מאוד קל לשחק אותה ליבירלים ואולי ללכת להפגנה שמאלנית לחמש דקות, אבל מה עם להיות ליבירלים אמיתיים? זה אנחנו לא יודעים לעשות. במקום לחנך אותנו להיות בני-אדם, מחנכת אותנו מערכת החינוך להיות יהודים. אם מישהו יעז להתלונן, יגידו לו שכולם בעולם, כל העולם פשוט, שונאים את היהודים ואין לנו ברירה. נתכנס בעצמנו, ונהיה יהודים. סליחה, בני-אדם(?).
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
