כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
לא הייתי הולך ללמוד בביה"ס הזה לו חשבתי שכך יהיה, כל המריבות והלחצים האלו. בשביל לנסוע למבחני הקבלה, הייתי צריך להסתיר את זה מאמא, וכשהיא גילתה היא נתנה לי אינספור נאומים, עד כמה שזה יקר. כשאמא שלי מתחילה לדבר על כסף, אני מתנתק. אני לא מסוגל. היא תמיד גורמת לי להרגיש כאילו אני עולה לה יותר מדי כסף, וזאת לא השקעה - זה בזבוז. חשבתי שעם הזמן היא תבין עד כמה שזה בי"ס מדהים וכמה שהוא מפתח אותי; לפרקים, אני אפילו משתכנע שזה קרה; ואז משהו קורה, והיא שוב מתחילה לצעוק ולרתוח. ואני? מה אני יכול לעשות? כשעומדת מולי אמא וצורחת עליי במלוא הגרון, אני מרגיש שוב בן 5 ואני לא יכול להוציא משפט אחד מסודר מהפה.
היא לא מאמינה לי, דרך אגב, כשאני אומר לה את זה. היא חושבת שאני מגזים או משחק, שאני כן יכול לדבר איתה באופן רגוע כשהיא צורחת עליי אבל שהושפעתי יותר מדי מהטלוויזיה או מהחברים הצפונבונים שלי ועכשיו אני מחליט לשחק אותה נקבה. קשה לי איתה. אנחנו אנשים שונים לחלוטין, וכשמנסים לבנות מערכת יחסים על בסיס שקרי, הדבר תמיד מסתיים באסון. אמא שלי לא יודעת שאני הומו. היא חושבת שהיא מכירה אותי, אבל היא לא. אני לא בוטח בה מספיק כדי לספר; אני לא מרגיש קרוב אליה כדי לחלוק איתה משהו כל כך אינטימי, לא איתה ולא עם אף אחד אחר במשפחה.
אני מניח שהמשפחה שלי הייתה תמיד הדבר שניסיתי להסתיר ולטאטא מאחורי השטיח, במיוחד בשנתיים האחרונות. לא שכל המשפחות בביה"ס שלי מתפקדות למופת, אבל לי תמיד נראה שהמשפחה שלי הכי מוזרה והכי לא מתפקדת. בשנה האחרונה, אבל לא רק בה, קרו יותר מדי דברים כדי להוכיח לי את זה. נוכחתי לדעת שאמא שלי חיה בעולם משלה, ואינה מחוברת לדרישות העולם המציאותי שלי - היא בנתה לעצמה מערכת חינוך משל עצמה, עם דרישות מיוחדות, וחושבת שזאת מערכת החינוך האמיתית, למרות שמה שקורה בפועל שונה לחלוטין. הדבר הזה מוביל פעם אחר פעם לאי-הבנות וריבים מיותרים שאפשר היה למנוע לו הייתה מקשיבה לי מפעם לפעם. בנוסף, נוכחתי לגלות שאבא שלי אלכוהוליסט או לפחות בעל נטייה להיות כזה. רבות הפעמים בהם חזר הביתה שיכור מהעבודה, רבות עוד יותר כאשר שתה בבית. בהחלט, אבא שלי אינו מסוגל לחיות בלי אלכוהול בדמו, והשנה הוא הוכיח לי זאת מעבר לכל ספק. גם לילדים סביבי יש כל מיני "פאשלות" משפחתיות, אבל שלי חוצות כל גבול. הרבה פעמים אנשים מסתכלים עליי מוזר, או יותר גרוע - מרחמים. ואני? אני לא צריך רחמים. איכשהו התרגלתי לחיים עם המשפחה הזאת, ואני מניח שכל משפחה משוגעת בדרכה שלה, או כך זה נראה מפעם לפעם.
אבל מה שבאמת כואב לי זאת העובדה שאני לא יכול להגיד שום דבר מזה לאמא שלי. היא לא מאמינה בפסיכולוגיה או "בכל הטריקים האלו", למרות היותה רופאה. אשה קשת-יום, החיים לימדו אותה טובה יותר. אבל לפעמים, אני חושב, לכל אחד מאיתנו יש צורך לחשוף את מעייו לניתוח מעמיק. למשל, בששת החודשים האחרונים הרזתי כ- 9 ק"ג. ממש בשבועיים האחרונים הבנתי את הסיבה - מעבר לכך שאני שותה הרבה יותר, אני אוכל הרבה פחות. אמא שלי כל הזמן מתלוננת בפניי וגורמת לי להרגיש כאילו הרסתי לה את החיים בזה שהיא מכינה לי סנדוויץ' לביה"ס בבוקר, ומדברת על ארוחת הצהריים במונחים של משימה שיש להשלים כמה שיותר מהר; זה, יחד עם העובדה שתמיד הייתי קצת מעל המשקל הרצוי ואמא שלי תמיד טרחה להזכיר לי את זה, הביאו אותי לאי-אהבת האכילה. אני פשוט לא אוהב את זה יותר, וזה חבל, כי פעם ידעתי להתענג על אוכל. עכשיו, אני מעדיף לשתות כוס מים.
יכול להיות שזה נשמע טיפשי, אבל אנשים עשו דברים מזוויעים יותר בגלל דברים פחותים יותר, אז אולי יש בזה גרעין של אמת. גם לי יש מגרעות, גם אני לא מושלם. גם אני צריך שיתחשבו בי לפעמים. אני מרגיש שאמא שלי לא באמת מבינה את זה, ואם כן - לא באמת טורחת לעשות את זה מתוך מניעיה שלה. היא חושבת שבכך שהיא מכינה לי את אותו סנדוויץ' בבוקר היא ממלאת את תפקידה מעל ומעבר, בעוד שהייתי מעדיף לרעוב כל היום בשביל שיחה אימהית כנה וחיבוק.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
