חזרה על אובייקט מסוים מספר פעמים עם שינויים שהולכים וגוברים, עד ליצירת אובייקט שונה לחלוטין מהמקורי. |
כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
מחשבות בעקבות טקס סיום.
אני חזרתי עכשיו מטקס הסיום של השמיניסטים, וכמובן שרוח עצב קלה נגועה בנוסטלגיה נחתה עליי. אין זה מן הנמנע, בטקסים כאלו, לדמיין את עצמך במצבם של המסיימים-זה-עתה, גם אם סיום התיכון הוא לפנייך או מאחורייך. בשבילי - הוא עוד לפניי. תיארה ידידה שלי טוב: "איך אתה נפרד מאנשים שאולי לא תראה יותר לעולם?".
ובאמת, חשבתי לעצמי - לנו, לתיכוניסטים, התיכון נראה הכל. אנו חיים ונושמים תיכון, לטוב ולרע: בגרויות, מבחנים ולחץ, יחד עם חברויות, זוגיות ורכילות לוהטת. אבל מעטים הרגעים בהם אנו חושבים ברצינות על סוף, על טקס הסיום שלנו וה'שלום' האחרון. הרי, מה שמחזיק אותנו ביחד הוא דבר שרירותי ביותר; את השכבות שלנו אנחנו לא בוחרים, והדבר מודגש בביה"ס שלי אף יותר: השכבות שלנו נבחרות בשבילנו ואנחנו יכולים רק לבחור אם להשלים או לא להשלים עם המצב. בתוך השכבה אפשר ליצור חברויות אמת או שנאות מוות, אבל בסוף יבוא טקס הסיום והבגרות האחרונה ולאחר הנשף - העשן יתפזר וכל אחד ייסע הביתה לבדו. נבטיח לשמור על קשר, עם חלק באמת נשמור, אבל כל השאר...? אנו יוצאים לחיים האמיתיים מלאים בזכרונות ובראש מלא במה-יכול-היה-להיות-אם; התיכון נגמר ואיתו מתחילים החיים: צבא, שנת שירות, שירות לאומי או שחרור מוקדם והתחלת התואר. נוכל להעמיד פנים שאנחנו מכירים את השכבה שלנו ולהגיד 'הוא, הוא בטח ייסע להודו, והיא - תלך לשנת שירות', רק לפני שהכל נגמר והאשליה הגדולה הזאת שנקראת 'שכבה' נמוגה, בחירה שרירותית שאיננה תקפה יותר. כל תיכון הוא בועה שנדונה להתפוצץ, ולנו רק נותר לבכות מרוב סבון.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
