הו, סליחה! כדור-אקדח נבעט,

אשר ירה ללא רחם

רוצח קר-מבט,

חסר-עיניים, פֶּה ושם.

אולי אם רסיס היה נכנס

לתוך כתפי, אוזני, חזי;

אם רוצח רע, מותסס,

היה יורה כדור גם בי –

אולי עיניי היו בעצב

מביטות אל העולם!

לא כרגע – סלח לי,

אהיה חמים ותם,

אלטף את הכתפיים של הבן שלידי

יושב, שלוב-רגל ומבטו

יורד לי מטה-מטה. ואני

אוריד את מבטי גם כן. אצלו

הכל פועל, זקוף התורן.

גם אני לא יכול להתאפק.

מבטי טרי – ודאי – כגורן,

ושלו: מנוסה, בודק.

אני סחורה, אני רהיט,

בכל זאת נוח – אך דומם.

והכול בגלל איזה פליט,

כלומר: כדור-אקדח חסר-כל-שם.

.

אני לא יודע מה קרה לי. אחרי הרצח, הגעתי למרכז הגאה בגן-מאיר. ביישן, סגור, מופנם, חסר ביטחון. לא קלטתי שהגוף שלי נראה שונה ממה שהוא נראה כל חיי, שהפנים שלי נעימות-למראה באופן כללי, שאני יודע לנהל שיחה באופן יותר מעניין מהרבה אחרים. החמיא לי שהרבה אנשים מתחילים איתי. מהר מאוד גדלה בתוכי מפלצת של ביטחון עצמי, הייתי משוכנע שאני יכול להשיג כל אחד. התנהגתי בהתאם.

בשיר אני שואל אם המצב היה שונה לו אני הייתי נורה, ומודה בעובדה שכל ההתנהגות ה'פרחית' הזאת שנדבקתי בה היא באשמתו של הרוצח לא פחות. לולא היה ירי, מעולם לא הייתי מגיע לגן מאיר, והיה עובר עוד זמן רב עד שהמפלצת הייתה גדלה בתוכי. אני מבקש סליחה מהכדור, שאני מנצל אותו לרעה: במקום לתמוך ולהיתמך, לדבר על הרצח, אני מבלה את זמני ברדיפה אחר בחורים, לרוב. היום, במקרה, נדחיתי בפעם הראשונה בחיי, וזה לא היה נעים. זה הדבר שהעיר אותי מהחלום הזה – אני לא פה כדי להתמזמז עם כמה שיותר, אלא כדי לאסוף את השברים.