כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2009
יום רבין
אני הייתי בן שנתיים כשרבין נרצח. לא זוכר כלום, אבל תמיד גדלתי עם
הזיכרון הקולקטיבי של הרצח. אני זוכר שבכיתה א' ראיתי את התוכנית המיוחדת
על רבין בערוץ הילדים, וכל שנה מחדש הייתי נחשף לתכנים של הטקסים בביה"ס.
מערכת החינוך מנסה להנחיל דמות נורא סבאית של רבין, להציגו כמין "סבא צדק"
שרצה לעשות שלום וכמעט הצליח. למרות זאת, לא הרגשתי שום דבר אישי בקשר
לרבין, כמו שאני לא מרגיש קרבה אישית לאולמרט או לנתניהו. הוא היה ראש
הממשלה לפני 14 שנה, ולפני 14 שנה מישהו ירה בו שלוש יריות בגב.
בשלב יותר מאוחר, בערך בגיל 12, הבנתי שהמתנקש היה חובש כיפה. אני גדל
בבית חילוני לחלוטין, דתיים היו אומרים אף 'מתבולל' אולי, והגילוי הזה על
מתנקש חובש כיפה היה מרגש בשבילי. אחד הדברים האהובים על הוריי הוא
להתלונן על המגזר החרדי - ואולי בצדק - ועל כך שרבים ממנו לא עובדים ולא
מתגייסים לצבא. כשאתה בכיתה ו', ההגדרות שלך לדתיים-לאומיים וחרדים די
דומות. כולם חובשים כיפה, אז כולם לא עובדים ולא מתגייסים לצבא. רק בגיל
14, כיתה ח' בערך, הבנתי שלא כל מי שלובש כיפה הוא "כזה".
ביום רבין האחרון, לפני כמה ימים, המורים החליטו לעשות פעילות מדהימה
בתרומתה לכבוד יום רבין: פאנל של מורים, בו כל אחד מספר על החוויה האישית
שלו בליל הרצח. זו הייתה חוויה מטלטלת, לראות את המנהל על סף בכי, ומורות
אחרות מפסיקות לדבר לכמה שניות מרוב רגשות. המורים שלא דיברו ישבו בינינו,
וראו שהם חווים רגשות חזקים לא פחות באותם רגעים. ואז באה המורה לספרות,
המורה הדתייה היחידה בביה"ס, אישה אינטלגנטית מאין כמוה והמורה האהובה
עליי בכל שנותיי במערכת החינוך. היא קראה טקסט שהיא כתבה על הרצח, בו היא
מספרת על זה שהיא לא הייתה
בכיכר מלכי ישראל בליל הרצח, ובכל זאת - כאשר התפרסמה הבשורה בכלי
התקשורת, היא גם בכתה, וביקשה מאלוהים שלא יהיה זה מתנקש יהודי - ולאחר
מכן: שלא יהיה זה מתנקש יהודי חובש כיפה. יום לאחר הרצח, היא חוזרת לביה"ס
בו היא מלמדת עד היום, ומגלה את תלמידיה בוחנים אותה בדרך שונה. היא נזכרת
בשיחה שהיא עשתה לפני שבוע, ובשורה אחת מתוכה: "המורה, אני לא מסכימה עם
מילה אחת שיוצאת לך מהפה, אבל אלחם עד מוות על זכותך להביע את דעתך".
אם יש משהו שלקחתי מנאומה של המורה לספרות, זה רק חיזוק לדעה שלי שאסור
לשפוט אנשים על השתייכותם לקבוצה מסוימת, לא משנה מהי: עדה, בי"ס, עיר
וכו'. גם אותי שופטים, לפעמים, על בסיס זה שאני "חלק מהם"; יש אנשים שלא
עוצרים ולא טורחים לדבר איתי לפני שהם משליכים עליי תכונות מוקצנות של
ציבור שלם. אם יש משהו שיום רבין פספס, זאת האפשרות להפוך אותו ליום של כל
עם ישראל, ולא רק של החילוניים השמאלניים. במקום להפוך אותו ליום זיכרון
לדמוקרטיה, תכנים שקשורים לרבין אישית במובהק מודגשים. אין סיבה שאדחה את
מורתי לספרות בגלל דעותיה הפוליטיות השונות; אין סיבה שאדחה ציבור שלם
בגלל מישהו אחד. נכון, הוא הביע רצון של ציבור שלם והיה חלק ממערך יותר
גדול של הסתה - אני לא משלה את עצמי. אבל קיצוניים יש גם "אצלנו", ופתאום
להיתמם ולהגיד "ללא בבית-ספרנו" נראה לי אבסורדי.
השנה, רצח רבין נחווה אצלי אחרת. זה היה רצח סתמי, בעל סיבות מעוותות. אני
מנסה שלא להשוות אותו לרצח בברנוער, ובכל זאת קשה לי. יש הבדל: רבין נרצח
על דעותיו, ליז וניר נרצחו על מי שהם; רבין היה ראש ממשלה והוביל תהליך
שנוי-במחלוקת לשלום, ליז וניר היו אנשים צעירים שעוד לא עלו לגדולה. ובכל
זאת: כאשר מסתכלים על ההסתה הפרועה נגד רבין בחודשים שקדמו לרצח, קשה שלא
למתוח קווים. במובן הזה, ההבדל הגדול מכולם הוא שהאנשים שמסיתים נגד
הקהילה עדיין פעילים, חלקם מסתובבים במסדרונות הכנסת. ההסתה נגד הקהילה
נעשית בריש גלי בעוד שלחלוק על דעותיו של רבין זה כבר לא פוליטיקלי קורקט.
המורים שלי דיברו על ההכאה על חטא שנעשתה לאחר הרצח, אצל כל אחד ואחד מהם.
השאלה הזאת, "איפה הייתם?" מהדהדת בכולם עד היום. האם גם כאן אפשר היה
לעשות משהו? האם יש משהו שלא עשיתי?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
