כינוי:
בן: 31 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2009
הנה נגמר לו שבוע מתיש
הנה נגמר לו שבוע מתיש והתחיל שבוע חדש ומתיש לא פחות. זאת התשה טובה, כזאת של סיפוק. כמו שאפשר לראות, בפוסטים הקודמים הבטחתח לעדכן כל יום, וקיימתי מעט. לא חשבתי שמחנה התזמורת יהיה כל כך אינטסיבי. ניגנתי משהו כמו 6 שעות ביום, בחזרות התזמורת השונות וביניהן. היה מעט מאוד זמן לנוח, שלא לדבר על לכתוב פוסט. ובכל זאת, אני מרוצה שהצלחתי לכתוב חיבור על יהדות ופוסט אחד מבולבל. זה גם משהו.
כאמור, כל השבוע הקודם הייתי בירושלים בקורס החורף של הפילהרמונית הצעירה. ביום שיש ניגנו את קונצרט הסיום באולם ע"ש הנרי קראון שבתיאטרון ירושלים, בשידור חי לקול המוזיקה. ההורים שלי הודיעו מבעוד מועד שלא יוכלו להגיע לקונצרט, אבל בבלית ברירה היו צריכים לבוא לאסוף אותי בסוף הקונצרט. זה, כמה מפתיע, לא מנע מהם לאחר בשעה. הייתי צריך לחכות בחוץ עם המזוודה והקייס, בקור של ירושלים. עדיין קשה לי להאמין שזה קרה - כשאני קורא את זה, אני נשמע כמו ילד דרמטי על המידה. ובכל זאת, הייתי כל כך מובך שלא הייתי מסוגל להגיד לאנשים למה אני באמת מחכה בחוץ וכמה זמן. כולם היו עם ההורים שלהם, שבאו לשמוע את הקונצרט מלכתחילה, ועברו על פניי. נפרדתי מכולם, ואמרתי שהורים באים ממש עוד מעט. לקח להם שעה וקצת אחרי סוף הקונצרט. אמא יצאה מהאוטו, נישקה אותי על הלחי ושאלה אותי "איך היה?". אז הבנתי שהיא גם לא שמעה את הקונצרט ברדיו. את המילה "סליחה" לא שמעתי עד היום.
התעוררתי לפתע בבית סבתי בלוד. מה רבה הייתה ההפתעה כאשר התברר שאף אחד לא טרח להודיע לי כי אנחנו לא נוסעים הביתה, אלא לחגיגת יום-ההולדת של סבא שלי, בלוד. כן, שבוע שלם לא הייתי בבית, כן, הייתי עייף וכועס על הוריי - כל זה נשאר באוטו כאשר עלינו במדרגות לדירתם הקטנה של סבי וסבתי. דודתי ומשפחתה הצטרפו במהרה, והכל נותב במהירה לחגיגה רוסית בסגנון הישן והטוב, דהיינו: אבא השתכר ככל שיכל, ניסה להדיח את סבי לשכרות גם-כן, בעוד אמא ודודתי צורחות ככל יכולתן שאלכוהול עם הבעיה לכל צרות האנושות. אני, אחי ובן-דודי לא ידענו איפה לקבור את עצמנו. הם יצאו החוצה לעשן, ואני נשארתי הילד היחיד סביב השולחן, ללא מצב רוח אמיתי לשום יום-הולדת או שיחה. הלכתי לחדר אחר והקשבתי למוזיקה (האלבום המדהים שקניתי ביום ראשון, לפני ירושלים).
אין מה לעשות, אני כועס על אמא. היא שונאת כשאני לא משתף אותה בדברים הכי קטנים, ואני לא מבין למה הייתי צריך לעבור את זה. עוד לא ברור לי לחלוטין למה הם איחרו, והסיבות האפשריות נעות בין פקקים(?) לחוסר-רצון של אמא שלי להדפיס מפה ולהסתכן בהסתבכות בדרך. היא עדיין לא הבינה שאני כועס עליה, וממשיכה להתנהג כאילו הכל כרגיל. אני מצידי, הכרזתי על טאבו: לא יותר שיחאמא, בפרפראזה על אורוול. די. איני מוכן לדבר עליה יותר מרצוני, ואולי הדבר יוביל שלא אחשוב עליה יותר מדי. כן, בוקר טוב, לילה טוב, בתיאבון, בביה"ס היה ממש בסדר, קיבלתי 98 במתמטיקה בגלל טעות טפשית, מצטער. אבל לא יותר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
