כמה קל להתלונן על חוסר זמן. כמה קל להתעסק בדברים חסרי-תועלת. וכך - yet, again - הבלוג ננטש לבדו. אני תוהה אם אוכל לחזור מתישהו לאותה רוטינה של עדכונים תכופים, לפעמים גם כמה ביום. אני לא יודע אם יש בכך צורך יותר, אני לא יודע אם זה דבר טוב. כשאני בא לכתוב פוסט חדש בימים אלו, אני חושב על מקום הבלוג בחיי. לרוב, הוא תמיד היה דבר מוסתר, מההורים בטוח, וגם מרוב החברים. הוא לבטח הדבר הראשון שהסתרתי מהוריי. בהמשך, הוא נחשף להם, וכמו כל חלקה טובה, הם התנגדו גם לזאת. כיום, ההורים שלי משוכנעים שאני לא כותב בלוג מאז כיתה ח'. בהמשך, הבלוג היה במה בה יכולתי להביע את זהותי האמיתית ולפרסם את שיריי (סגנונם השתנה במהלך השנים, וההורים לא קיבלו זאת בטוב).

עד כמה שהבלוג היה מוסתר, הוא תמיד היה שם; תמיד יכולתי לכתוב פה, ולפעמים לקבל תשובה. האם הצורך שלי בבמה הזאת פחתה מאז ההתרחקות מהוריי? לאחר המקרה ההוא (כמה ישראבלוגרי מצידי ללנקק כך), בשיחה עם אבא, הובהר לי סופית וחד-משמעית כי הם לא תומכים בי. אני קלטתי סוף-סוף שלא משנה כמה אתאמץ בציוניי, בנגינתי ובכל דבר אחר - לעולם לא אצליח לרצות אותם. לעולם לא אשמע את אמא שלי אומרת "אני גאה בך!", חוץ מהיום בו וויתרתי על הפיקניק המשפחתי המסורתי של יום העצמאות כדי להתכונן למתכונת במתמטיקה, בשנה שעברה. עד אותה שיחה, החיים שלי רובם ככולם היו מאבק בלתי פוסק לרצות את הוריי, בעיקר את אימי. כל דבר שעשיתי, עשיתי מתוך מניע מודע או בלתי-מודע לגרום לה נחת, מתוך מודעות מלאה לכך שאני האנדרדוג בבית, בגלל מה שבחרתי לעשות. חבל לי שלהוריי לא אכפת מאושרי אלא רק מדבר נזיל ומושחת כמו כסף; אבי טוען שבכל עבודה אפשר למצוא "נקודות אור", לכן אין צורך שאעבוד במה שאני אוהב ולהפך. הוא מעדיף שאסבול כעובד הייטק עשיר מאשר כמוזיקאי ממוצע (יש להדגיש: לא על סף עוני). בשעה טובה, למדתי לעצבן את הוריי ולחיות עם זה. בילדותיות גמורה ואותנטית, אני יכול להגיד שאם להם לא אכפת מאושרי - גם אני לא צריך לרצות אותם ללא הפסקה וגם ללא תועלת. הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שזה הגיע יותר מדי מאוחר - על כמה דברים נאלצתי לוותר? למה הפסקתי לשיר?

אני ציפור מתה - זלדה

אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה

צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.

צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר

בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.

פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ -

חַי עוֹלָמִים

בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר -

רַק אַתָּה קַיָם.

בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר

נִסְתָּר.