אינספור פעמים נשאלתי, מדוע, בעצם, נהפכתי לצופה אדוק של "גלי". במשך 20 פרקים נתתי לנטייתי המינית לעשות את העבודה, כפי שכולנו עושים לפעמים: ככה זה הומואים, מה לעשות, כשזה נוצץ אני שם, זה בדיוק כמו האירוויזיון, וכן הלאה. נהייתי מין הומופוב-ליברלי, שאומר מיני אמרות פלאים שלא היו מביישות את אחרון ההומופובים בארון, שאין לו בעיה עם הומואים כל עוד הם רחוקים ממנו. אך הנה, ניצלתי: הגיע פרק מס' 20.

מעבר לעובדה האמיתית שאני חובב נצנצים מושבע, מברודווי ועד דראג, פרק 20 ריגש אותי לא רק בגלל שהוא עסק באלילתי הנצחית, ליידי גאגא. קשה היה לי להתעלם מהערך המוסף שסיפק "תיאטרליות" בשבילנו, להט"בים למיניהם. האם באמת אפשר להמשיך לטעון שהתסריטאים הומופובים, כאשר אמה הביולוגית של רייצ'ל ברי (ליאה מישל בעוד הפגנת משחק גאונית) מוצגת כנוטשת האמיתית? האם אי-אפשר שלא להזדהות עם טינה, שמאוימת בעונשי ריתוק רק בגלל שהיא אוהבת להתלבש בצורה שונה ודברים שרוב בני-הנוער אינם אוהבים?

וכמובן, איך אפשר שלא להזיל דמעה בסצנה המרכזית של הפרק – הריב בין פין האדסון, האתלט ההטרוסקסואלי, לבין קורט האמל, ההומו הנשי וה- 100מם? איך אפשר שלא לחשוב על כל הדברים שאנחנו עברנו, בתור להט"בים, כאשר פין שואל את שותפו הנשי לחדר, מדוע הוא "מנופף בזה" כל כך? בנוסף לעיסוקה המרכזי ב"עלובי החיים" של הנוער, "גלי" הולכת וממנפת את עצמה כבעלת-תוכן אמיתי ואותנטי אותו היא מביאה למסך. לא, היא לא רק שירי פופ, אלא גם יכולות משחק, שירה, ריקוד, עיבוד, עריכה ואפילו סאטירה. היא מסוגלת לעבור מן הבנאלי למיתי, מן המציאותי לתיאורטי, מן היום-יומי ל"שבאנג" תוך שניות – ולכן, אולי, היא המייצגת הכנה ביותר של חיי הנוער האמריקאי או חיקוייו ברחבי העולם. המורה המתעלל, המורה שכולם מתאהבים בו, התלמידים שכולם מתעללים בהם ואלו שמתעללים בכולם. קשה שלא להשליך את המציאות ב"גלי" על המציאות הישראלית, לפחות. ולכן, אני שואל בכנות עכשיו – מי לא היה רוצה שחייו יראו כמו פרק של "גלי"?